כבר שבועיים שלא רצתי – מיומנה של מתחילה

לפוסט הראשון בו החלטתי לרוץ 

לפוסט הקודם – זה רק הפחד, הוא גומר אותי..

 ________________________

כבר שבועיים שלא רצתי..

דווקא היו לי כוונות טובות.

שמתי ביומן אימוני ריצה/הליכה, זמן לתרגילים מהפיזיותרפיה, היו לי תכניות גדולות.

אז ביום ראשון בערב, במזגן לפני שיעור אינטרנטי, עשיתי את תרגילי הפיזיותרפיה, או בשמם הפחות נעים – אימוני כוח.

נכון שפיזיותרפיה נשמע קל יותר מאימוני כוח? או שזה רק אצלי?

הייתי באיזו אשליה שאני קמה בוקר למחרת לעשות אימון משולב של הליכה וריצה.

כבר באותו הערב כאבו לי הרגליים, הקרסוליים שלי התנפחו ואני מצאתי את עצמי עושה עיסוי טראומיל (משחה להקלה על טראומות, שם הגיוני נכון?) לכל קרסול כאילו הייתי בעלת ידי זהב.

בוקר למחרת, חצי עין נפתחה כדי לראות שהשעה 06:02 בבוקר.

כאבו לי הרגליים, למרות הבילוי שלהן על כריות מוגבהות בלילה ועיסוי טראומיל – הן כאבו לי. החלטתי לחזור לישון ולתת להן לנוח.

24 שעות אחרי, קמתי עם כאב גרון. אני לא אתיש אתכן בפרטים אבל זה נמשך משהו כמו שבוע. שבוע שחוץ מההקפדה על שיעורי הפילאטיס, לא עשיתי בו אימונים בכלל.

אחר כך, חברה גם הסבירה לי שאני חייבת לפחות 24 שעות בין אימון לאימון כי אחרת הגוף שלי לא יעמוד בזה.

האמת, הגוף שלי ידע ויודע מה טוב לו, זה המוח שלי שלא תמיד מקשיב.

הייתי צריכה לשמוע את זה ממנה. לשים מרווחים יותר הגיוניים ביומן. 12 שעות זה באמת מתיש.

במיוחד שאני מזכירה לעצמי, שהגוף שלי לא רגיל לכזו פעילות אינטנסיבית.

אז שבוע הייתי חולה, אחר כך הצינון עוד נמשך והיה לי חם. מאוד חם.

אז לא עשיתי כלום.

אני לא באמת בכושר לאימוני ריצה/הליכה האלו.

אז הנה, הגיע לו סוף השבוע ולי עדיין חם. השארתי פרטים באתר של חדר כושר, אולי אבוא לחודש ניסיון של ריצה במזגן?

ואני מסבירה לעצמי שאני חייבת להתאמן, לעשות מה שאני יכולה, כמה שאני יכולה, בקצב שלי.

למרות שהאפליקציה איתה אני מתאמנת הייתה רוצה שאני ארוץ קצת יותר ממה שאני רצה באמת.

בינתיים התחלתי להסתכל על מרוצים באוקטובר. גיליתי שיש אפשרות לרוץ 3 ק"מ.

ופתאום, הריצה מפחידה אותי פחות. 3 ק"מ נשמע לי ממש אפשרי עד אוקטובר.

5 ק"מ נשמע לי קשוח, כמעט בלתי אפשרי.

ולפעמים, אנחנו רק צריכות להתאים את היעדים שלנו למציאות שלנו. אז אולי 3 ק"מ זה ממש בסדר? אני בעיקר מנהלת דו שיח עם עצמי.

אני מזכירה לעצמי שעד לפני 4 חודשים, כולם (כולל אני) הסבירו לי שאני לא יכולה לרוץ לעולם. והנה, אני כבר רצה.

אז זה לא באמת משנה כרגע מספר הקילומטרים, העיקר שאני ארוץ, אסיים מסלול ואפילו אקבל מדלייה בסוף.

מדלייה שתוכל להזכיר לי כל החיים, שאני יכולה לעשות כל מה שאבחר ואין צורך להקשיב למי שיגיד לי אחרת.

________________________

ואם עוד לא הכרנו, נעים מאוד, שמי דניאל ואני יועצת כלכלית לנשים, אני כותבת גם בבלוג לא מתפזרת  ובפייסבוק  את מוזמנת (וגם אתה) לבקר בעמוד הפייסבוק שלי  ולעשות לייק.