כאב

בחורה עם מחשב נייד

כואב לי.
הכל.
הלב.
הנפש.
הנשמה.
הגוף.
הכל כואב.
כל כך כואב.
עצובה ברמות שאין מספיק מילים לתאר.

חוסר אונים.
חוסר אונים שלי,
מול חוסר אונים של אחרים,
שאני אחראית עליהם.
עמדתי בצומת.
היה לי עצור.
עצרתי.
מכוניות מימין.
מכוניות משמאל.

כמו סרט בראש שלי..
דוהרת..
רכב מימין פוגע בי.
לא.
קאט.
זה לא יהיה מספיק.
הרכב ייפגע.
אני אולי אפצע.

סרט אחר.
דוהרת..
רכב משמאל נכנס בי.
תלוי במהירות שלו.. אולי זה יעשה את העבודה.

המכוניות חולפות.
ממשיכה בנסיעה.
בוכה.
כואבת.
לא אובדנית.
לא.
אבל מאוד אבודה.
והכאב מפלח כל נים בגוף ובנשמה שלי.

נותנת לדמעות דרור.
הלוואי וזה היה עוזר.
משחרר קצת.
אבל רק קצת.

יום שהתחיל בריצה מדהימה.
אנדורפינים ותחושת הישג.
המשיך באימון כוח.
ותחושה של ניצחון הגוף על הנפש.. יום בו לא עצרתי עד עכשיו.
ממשימה למשימה.
ממחוייבות למחוייבות.

גם לא ממש אכלתי.
דייסה בבוקר ויוגורט מתישהו אחרי האימון.

יודעת שזו לא הדרך לצאת מההפרעה.
אבל נוח לי בקצה הזה יותר.
נוח לי עם עצמי בקצה הזה יותר.

הרי אם אני לא מוצאת איזון..
זה בולמוס או הרעבה..
אעדיף את ההרעבה.
הבטן ריקה.
קלה.
לא כואבת.
במרפאה לא רואים את זה ככה.
יותר מודאגים מהצימצומים.
אני בעיקר חרדה מהבולמוסים.

כשאין רעב וחשק טוב לי.
מרגישה בריאה.
כאילו מבחינתי המחלה היא רק הבולמוסים.

הקול החולה ניצח את היום.
אבל מחר יש עוד יום.
וקודם כל מקווה שיכאב לי פחות.
ואולי לקול הבריא יהיה מקום.
#הפרעת_אכילה
#הכלא_שבהפרעת_אכילה
#כאב
#אובדן