יש נשים שצריכות שיצילו אותן, מעצמן.

פמיניסטיות (מסוג אחד מאוד מסוים) הן קצת כמו גולשי גלים – לפעמים נשארות בבית, או בעבודה (או איפה שלא יהיה העיקר שלא יעורר בהן שם תגובה מוגזמת או תחושה של השפלה) ולפעמים, בעיקר כשיש משב רוח חזק הן תופסות תאוצה ומתיזות לכל עבר רסיסים, מאוסים.

שנת 2004, אני סטודנטית לתואר ראשון, נרשמת בקנאות לכל קורס שעוסק בנשים, בפמיניזם או במגדר. גומעת בשקיקה את מאורעות העבר, מעלה על נס נשים חזקות, מובילות מהפכה. היו שם רוז וסטנסון וצ'פמן גם, ואני ותמרי ומואיז הקטן(ה). השנים חלפו, ולאורכן שאלתי עצמי שאלות רבות אודות המושג הכל כך מורכב הזה. דעה אחת נחרצת עוד לא צצה שם, אבל מסקנה אחת בולטת דווקא כן התגבשה בתוכי, זו שהכריעה, סיכמה והוציאה את דעתי מהארון: פמיניסטיות (מסוג אחד מאד מסוים) הן לא יותר מאסון או קטסטרופה (אם תרצנה שאנסח זאת בלשון נקבה) למין הנשי או אם יורשה לי, למין האנושי.

אל דאגה, אני גם מסבירה: לצורך הדיון אקרא להן הפמינידרסטיות, הכל אצלן דרסטי, הכל קיצוני. הן לא מסוגלות לנהל שיח, גם לא כזה של יום חולין, בלי להעיר/להאיר/לשתף/לתקן/להכניס דיון מגדרי, גם לו הפעוט ביותר. הן משתפות בדף הפייסבוק שלהן, כמעט ללא הכרה דוגמאות מינוריות לאיזה "סו קולד" עיוות שנובע, איך לא? מאפליה של נשים, לרעה. הן מתעקשות לדבר על נשים במונחים של כח, עוצמה כאלו שמזיזות לא רק הרים אלא גם משאית סמיטריילר בתחרות "מרת השנה" וכל ניסיון לדבר על אישה במונחים של עדינות או רכות מתפרש כהקטנה. כל תצלום של אישה-דוגמנית, שבחרה מרצונה החופשי לעסוק בכך כמקור פרנסה מתפרש כהחפצה או ניצול או לכל הפחות איזושהי הפרעה. כשרונית אלקבץ בורחת במנוסה מלייצג בכבוד קול נשי וחשוב הן מוחאות לה כפיים, כי אחרי הכל היא הרי "שיחקה אותה" לשני הגברברים, חבל שבדיוק ברגע כזה היא מרימה להנחתה להגדרה החברתית הישנה והמוכרת כי שום דבר חזק לא באמת היה שם והן כמובן נחרדות כשהבת שלהן רוצה להתחפש לנסיכה ורדרדה.

אני מחדדת. יש הבחנה בין נשים לגברים וזו הבחנה שטומנת בחובה אפליה. אותה אפליה שמבחינה בין יהודים לערבים, בין שחורים ולבנים, בין עשירים לעניים, בין אמריקאים להיספנים, בין המרכז לפריפריה. ונכון, רצוי וגם נדרש לטפל בה ולתת עליה את הדעת אך כל עוד "נילחם עליה" ונשיג אותה בכוח (נשי), כל עוד נמשיך לחפש אותה בקטנות, נשתף אותה בכל פוסט ופוסט, נברח מהאולפן או נמחא כפיים בכל פעם שאישה תיתן את הטון, היא תישאר בתודעה של כולנו כמשהו שאינו מובן מאליו. וזאת אנשים, הרעה החולה, וכדאי לקחת כבר עכשיו תרופה. גברים ונשים הם שווים מיסודם,  את העיוות יצרו חוקים, תקנות והבניות חברתיות שגם הן, עם השנים הוכחו כשגויות. במלחמת העולם הראשונה כשגברים רבים יצאו אל שדה הקרב היו אלו הנשים שיצאו כל בוקר לעבודה, עובדה.

תרשו לי לצרף הגדרה למונח שבימינו (לפחות בשיעורי היסטוריה) כבר פס מן העולם – העדפה מתקנת.

העדפה מתקנת (מכונה גם אפליה מתקנת) היא מתן עדיפות לאנשים על סמך השתייכותם לקבוצה מסוימת באוכלוסיה, הנחשבת לחלשה יותר, על פני אנשים המשתייכים לקבוצות אחרות, אשר נחשבות לחזקות. נוטים לנקוט במדיניות זו כאשר ניסיונות להנהגת שוויון הזדמנויות אינם מצליחים לקדם את פלח האוכלוסייה החלש. לעתים מתוארת ההעדפה המתקנת ככלי שנועד לנתץ את "תקרת הזכוכית" – מחסום בלתי נראה המוצב בפני התקדמותם של החלשים בחברה. נקודת מבט חלופית להעדפה מתקנת רואה בה מעין פיצוי בהווה בעבור פגיעה בעבר. הדוגלים בהשקפה זו דורשים מהקבוצה החזקה לפצות את הקבוצה המוחלשת. השקפה זו, אף שיש לה תומכים רבים, מעלה בעיות רבות. בפרט בעייתית העמדה לפיה על קבוצה אחת לפצות קבוצה שנייה, וזאת מאחר שנזק לא נגרם לקבוצה, אם כי לפרטים בקבוצה. גם הממד השרירותי לפיו "נבחר" המפצה מהקבוצה החזקה הוא בעוכריה של השקפה זו. העדפה מתקנת היא, למשל, חוק המחייב קבלת נשים, על פני גברים, בתפקידים בדירקטוריונים בחברות ממשלתיות בישראל. בכל המקרים האלו יש הבחנה בין אדם שנמנה עם הקבוצה החזקה לזה שנמנה עם הקבוצה החלשה, כאשר האחרון מקבל יחס מועדף.

מדוע צירפתי הגדרה זאת? משום שרוב הנשים הפמינידרסטיות קוראות בכל פעם מחדש להעדפה מסוג כזה ומגדירות במודע או שלא את עצמן ואת "אחיותיהן" כקבוצה חלשה הנדרשת ליחס מועדף או לעזרתו של החזק. האם הן מדברות באותו אופן על המובן מאליו? האם בכל בוקר הן דנות בזכותן לחיים מחדש? יש דוגמאות רבות מספור על נשים שהובילו בחייהן האישיים/המקצועיים/הציבוריים תהליכים נהדרים מבלי לכנות כל עניין כזה "מהפכה" והן ורק הן הדוגמא לדרך הנכונה. במקום להסתתר מאחורי הסינר של כל הארגונים נוסח נעמ"ת, קומו בנות, ועשו מעשים, ולא! לא מעשיות.

השימוש בצבעים מסייע משחר ההיסטוריה ועד ימינו להבחנה בין דבר אחד למשנהו, בלי הכחול של ברז המים הקרים היינו מוצאים עצמנו נכווים ובלי הירוק של הרמזור המכוון את התנועה היינו מבלים ימים שלמים במוסך או חלילה במקום שבו קצת קשה יותר להשיג חלפים. לכן, כשהבת שלי מבקשת ממני את "הלו קיטי" הורודה אני משלמת עליה לא ממש בשמחה, לא בגלל שהיא ורדרדה, אלא בגלל שהיא כל כך, כל כך יקרה!