יש מחיר לאהבה

הפעם באופן מיוחד רציתי להרגיש אהובה, רציתי להרגיש נחשקת, רציתי לדעת ולהרגיש שאין מחיר לאהבה – רציתי , אבל לא ממש יצא. יצא – אבל עם מחיר. חבר טוב סיפר וניסה ללמד אותי שאין ארוחות חינם – שאם מישהו מעניק לך משהו – אי שם, באיזו שהיא נקודת זמן – יהיה לזה מחיר. אף פעם לא נדע מהו המחיר ומתי נדרש לשלם אותו ואיך וכמה – אבל אני אשלם את זה…ושאני אזכור את זה טוב בקשר הזוגי שלי הבא.
אין לי בן זוג אמיתי, כזה שאפשר לצאת איתו החוצה, להיות איתו, לסוע, לאהוב עד כלות וגם לריב עד שכמעט מתגרשים ואחר כך מתפייסים נפלא. אין לי דבר כזה. לרוב אני מניחה שיש או היה או יהיה. אם הייתי בלאס ווגאס והייתי משחקת בלאק ג'ק – הייתי מהמרת ואני לא חושבת שהייתי מפסידה יותר מדי. אין כאן החלטה, זה לא שהייתי מאלה שנשאו את הדגל והחליטו שאפשר גם בלי גברים, ומי צריך אותם, ובעצם אני יכולה הכל, לבד ולעשות את זה מצויין – לא הייתי שם.
גם לא הייתי בקצה השני של הספקטרום – לא חשבתי ואני לא חושבת שאני תלותית, אני אוהבת, אני יוצרת, אני חיה, אני לומדת, יש לי חברים, יש לי חברת נפש ו…יש לי גם אמא מדהימה (מותר להכניס משפחה אפילו שזה פוסט שקשור לאהבה, נכון ?). לא, אין לי חתול. כן, אני מזייפת נהדר, אף אחד לא יודע (אני חושבת) כמה אני רוצה לחוש נאהבת, כמה אני רוצה לחזור הבייתה אל מי שיחכה לי, אל מי שיריב איתי, אל מי שיאהב אותי, אל מי שאפשר להניח את הראש על הכתף, אל מי שאפשר לצעוק עליו למה הקרש של השירותים תמיד למעלה, נדמה לי שאף אחד לא יודע כמה אני רוצה…
כן, יש לי חבר, לא בן זוג, לא, לא יזיז, חבר (אני לא יודעת אם הוא לא חבר אז מה הסטטוס שלו בדיוק מולי), היינו יחד לא מעט שנים ודרכנו נפרדו באותו שלב שהוא רצה ילדים ואני הרגשתי שזה עדיין לא נכון לי. הוא סיפר לי שהוא החליט : או אני עם ילדים, או ילדים בלי אני, לקחתי החלטה מכוננת אבל כנראה לא מחושבת : אני בלי ילדים (בשלב ההוא). נפרדו דרכנו באמת בידידות ובחברות.
היינו צריכים מרווח נשימה של שלוש שנים כדי לחזור ולייצר קשר מחודש אבל ממקום של ידידים – חברים נטו וזה עבד מצויין. בתוך מסגרת הזמן של שלושת השנים הוא הספיק בינתיים להתאהב (ככה הוא אמר או האמין), ללדת איתה שני ילדים ולבנות תא משפחתי. כן, המשכנו להיות בקשר, היא אפילו הייתה ביחסים טובים מאד איתי (לא, לא היינו חברות מקודם – היינו חברות דרכו והיא קבלה את זה בברכה, כך הוא טען והיא הסכימה).
חשבתי שהיינו זוג חברים כל השנים, הייתי משוכנעת בכך, לא נראה לי שיש בכלל מקום למבחן השאלה . הוא גר בתל אביב , מרכז של הצנטרום של הפיילה, אני לא גרתי איתו בתחילה אבל לאט לאט שמתי לב שבעצם אחרי ערב נעים וכייפי, אחרי תינוי אהבים ועוד שיחה וכייף מחובק היה איזה חוק בלתי כתוב, סוג של הסכמה שבשתיקה שבסוף הערב / תחילת הלילה שהוא יורד איתי לרחוב למונית המוזמנת, נשיקה מלאת תשוקה ודלת המונית נטרקת ונבלעת לתוך החשיכה, וזה נראה לי טבעי ונורמלי עד ששמתי לב…..
אין ספק הוא ידע לאהוב וגם אהב ואני אהבתי איתו ואותו ושיחקתי איתו את טנגו האהבה הזה. ידעתי את מה שאני עושה, ידעתי שלמעשה אני באה לאהוב, להיות נאהבת, לקיים "חוזה בלתי כתוב" ולחזור הביייתה – והסכמתי לתג המחיר המצורף לזה.
המשכנו לא מעט זמן בקשר הזה שהיום אני יודעת שאי אפשר לקרוא לו קשר או מערכת זוגית – העברנו דירות, עברנו מקומות בחיים, חברים, משפחה (שלו) וגם פסק זמן ממושך ממקום של הסכמה והבנת המציאות. שלוש שנים לא היינו בקשר. לא רבנו, לא נעלבנו – הלכנו זה מזו.
עמוק בתוך נישואיו הוא התקשר כמו שיחה של יום חולין כאילו דיברנו אתמול (הרי לא היה איזה משהו דרמטי כשהקשר פסק מלהיות…), כמו זוג פולני שהתראה או דיבר אתמול ניהלנו שיחה של מה נשמע ואיפה אתה ומה את עושה, ו…..אולי נפגש לכוס קפה? עצרתי שנייה. שאלתי : אתה בטוח? הוא אמר: כן, אבל אם זה לא מתאים – אני מכבד.
חשבתי שזה לא נכון שלא להפגש כי הרי נפרדנו כידידים, אז מה בעצם יכול לקרות כאן? שאלת מיליון הדולר – מה בעצם יכול לקרות? שום דבר בעצם, אז יאללה אני אומרת לו : בוא נפגש.  יומיים – שלושה . בינתיים, הרצתי בראש תסריטים והרהורים אם עשיתי נכון או לא. האמת? עד אחרי – לא יכולתי לדעת…
נפגשנו בחיבוק ענק ומפנק (בילינו יחד ה-מ-ו-ן  זמן משותף). באוויר ריחפה לה השאלה אם הערב יסתיים בידידות גרידא כמו שהתחיל. זה ריחף באוויר, והיה שלב  שברור לשנינו שזה עומד לקרות.  בלי תירוצים, בלי "לא התכוונתי" , באמת שרציתי לקפוץ ולפגוש אותו אחרי כל כך הרבה זמן – בחיי שלא התכוונתי להגיע למיטה. לפחות ככה חשבתי.
קפה חזק ועוגה שחלקנו שנינו הוליכו אותנו גם לחלוק שפתיים ומשם הדרך לא ממש הייתה ארוכה. לא חשבתי שנייה על אשתו, על זוגתו ולא נראה לי שהוא היה מוטרד מכך יותר מדי, אבל ככה נראו לי פני הדברים. מצאנו מלון  לא רחוק. מלון מהוגן ולא מלונית שלdaily use – אולי , רק אולי זה יעצור אותי מלהכניס את עצמי לסחרחרה הזו.
נגשנו אל דלפק הקבלה, נרשמנו בשמי ואני מחכה שישלוף את כרטיס האשראי וישלם על החדר. לא, נוקפות השניות ואני מוציאה ומשלמת. משלמת עבור אותה אהבה שאני מחפשת, אהבה שאני יודעת שהיא לא הכתובת – אבל זה המחיר למי שמחפש/ת אהבה. זה אחד המחירים.
היה כייף, היה מפנק ויצרנו סוג של שגרה, משעמם? מתגעגע? סתם יום גשם? – טלפון, ו….אם אפשר -נפגשים, אחרי ארבע-חמש שעות נפרדים עד הפעם הבאה. אני שואלת : ו….אשתך , איך אתה מסתדר עם זה? איך אתה מחבק אותה אחרי שהיית איתי? אני שומעת איזו תשובה ומתרגמת אותה לשפה שאותה הייתי רוצה לשמוע וממשיכה הלאה בתירוץ האידיוטי : זה עניין שלו – לא שלך !!!!
כמה לא נכון יכול להיות במשפט אחד ?! זה מאד עניין שלי, אם אני צריכה להרים טלפון ולשאול מה קורה איתו, אם הוא עסוק, אם מתחשק לו – אם אני צריכה לעשות את כל אלה זה חלק מהמחיר, זה לגמרי לא משנה מה התשובה שהוא מוכר לי – אני קונה כל תשובה ובאותה שנייה בדיוק אני יודעת שמכרתי את עצמי בגרוש, מכרתי את עצמי בשביל אהבה….אהבה שלא תהייה ואין לה תג מחיר.