כשמוחאים כפיים קורה דבר נהדר… הימין אומר לשמאל: "אתה לא כזה נורא", השמאל אומר לימין: "אתה דווקא די בסדר". (הזמר שי צברי, מופע השקת האלבום החדש "שחרית", בארבי, 4/2/2015).
"אצלי בחיים זה כל כך ברור מגיל 0 שלא כל מי שאני אוהבת חייב לאהוב אותי" (הזמרת דיקלה, מופע לרגל צאת האלבום החדש "ואם פרידה", ברל'ה, 3/2/2015).
השבוע רציתי לחגוג. סיימתי תקופה מקצועית ארוכה בחיי והתחלתי דרך חדשה. כשנכנסתי לאוטו, בתום יום העבודה האחרון, הדלקתי את הרדיו והשיר הראשון שהתנגן היה זה שמתחיל במילים: "Don't be afraid of your freedom" וממשיך ב"I'm free to do what i want". כבר אז התחשק לי לרקוד ולעוף באוויר והחלטתי שהשבוע כולו יוקדש לחגיגה של מוזיקה. הבחירה הטבעית שלי בימים כתיקונם היא הופעות רוק עם טקסטים מלנכוליים והרבה עשן. אבל הלב שלי רצה לרקוד, לזוז, להשתחרר אז החלטתי לצאת מה ZONE שלי וללכת למקומות אחרים בהם גיליתי מחדש את המוזיקה המזרח תיכונית שממנה הקפדתי עד כה להתרחק.
[youtube ZVGf3ePIO04 nolink]
ההופעה הראשונה הייתה של הזמרת דיקלה (עם י'!) במועדון הברל'ה בלהבות חביבה, שהיה באותו ערב מלא עד אפס מקום. במונולוג הראשון שלה בהופעה, היא סיפרה לקהל על התקופה שעברה, בה "בסוף הרשיתי לעצמי להיות מה שאני רוצה להיות: לאהוב, לשנוא, להתבטא, להתבטל, לחשוק, לסלוד, הכל מהכל". בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע בערב הראשון של חיי החדשים.
המופע של דיקלה מורכב מרגעים מצמררים, כנים, מרגשים וחודרים של טקסטים חכמים ועמוקים, המשולבים במוזיקה המאחדת רוק אוריינטלי, פופ ומוזיקת עולם, עם השפעות חזקות של מוזיקה ערבית ששמעה בבית אבא בראשותה של המלכה האם אום כולתום. המופע, שאורכו כשעתיים, הוא חגיגה של אשה אחת ששולטת בבמה ובקהל ביד רמה וענוגה. היא כותבת ומלחינה את מרבית שיריה ומשלבת במופע גם שירים שכתבה לאחרים ("מונו" של סרנגה, למשל) וקאבר ייחודי ללהיט של יוריתמיקס "Here comes the rain again" במבטא ערבי חף מפשרות. ובאמת, מה שהכי תופס בעיניי במופע של דיקלה זה שהיא לא מתפשרת, מתנצלת או מוותרת על מה שהיא. מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל: אשה בשלה בשנות ה 40 לחייה, יוצרת עצמאית שהמיינסטרים לא חיבק לאורך השנים, אהבה ענקית למוזיקה וחיבור אותנטי לשורשים המוזיקליים שהביאה מהבית. הכנות שלה כובשת כשהיא אומרת את המשפט שצוטט בתחילת פוסט זה וגם את האבחנה ש"כל הזמן יש בי געגועים, אני לא תמיד יודעת למה". היא מצליחה לדייק תחושות ברמה פנומנלית והקהל לא נשאר חייב, מחזיר לה אהבה, מוחא אתה כפיים, משתולל ברחבה ומרים את המועדון. גם אם אתם לא מחובבי הז'אנר, ההופעה של דיקלה היא לא משהו שמומלץ לפספס. יש משהו שחזק יותר מכל הגדרה מגדרית, עדתית, תרבותית שכובש אותך במופע הזה ומחבר אותך חזק לעצמך.
ההמשך הטבעי למצב רוח הזה הגיע בדמות מופע ההשקה לאלבום החדש של שי צברי, הנסיך החדש של הרוקנרול האינדי מזרחי, שצמח, בין היתר, על בימתו של הנסיך המקורי, אהוב לבי ברי סחרוף, שאף התארח במופע זה בנוסף לעוזי רמירז המופלא ותומר יוסף המצויין. בתור אחת שפוקדת את הבארבי לעתים תכופות, אני יכולה להעיד שמעולם לא ראיתי את המועדון במצב צבירה שכזה, שנתן תוקף לקלישאה "התקרה עפה". מגובה ב"נבחרת הגרוב של המזרח התיכון" עם נגנים מעולים שבמעולים כמו איל ואסף תלמודי, גרשון וייסרפיר, ניר מנצור ואיתמר ציגלר, שי צברי הצליח למתוח את גבולות הרגש והקרחאנה למקומות חדשים. חרף בעיות ציוד סאונד קשות, שטופלו בשלהי המופע, קולו המהפנט של צברי, המוכר לכולם מהסלסולים והפיוטים בשירים של ברי סחרוף ועידן רייכל, סחף את כל הקהל. הקהל של צברי בלתי ניתן להגדרה. תמהיל של צעירים וזקנים, אשכנזיים ומזרחיים, היפסטרים ורוקרים, דתיים וחילוניים – בקיצור – "צברים", במובן הרב תרבותי של המילה. את הטקסטים ששר צברי הוא מוצא במקורות (שם האלבום "שחרית" מעיד על כך), אצל משוררים מיתולוגיים כדוגמת אברהם חלפי ויהודה עמיחי ורוקרים ישראליים (דן תורן, נעם רותם). לטקסטים האלו הוא מצמיד לחנים שכמו הקהל שלו, לא ניתנים להגדרה אחת ויחידה. היה שם הכל מהכל: צעד תימני, שורש ישראלי, גרוב בלקני, קצב יווני, סול אמריקאי ורגש אוניברסלי. הנוכחות הבימתית של צברי מרגשת אף יותר לנוכח העובדה שלקח לו כמעט 20 שנה להגיע לפרונט, אחרי שנים של ליווי אמנים אחרים ועבודות BACK STAGE בחברת התקליטים שמייצגת אותו היום ("נענע דיסק" של ניצן זעירא). זה מלמד אותך משהו על דבקות במטרה, אמונה בדרך, חזון ומוטיבציה ומוציא אותך אל הלילה הקר של תל אביב עם חום גדול של אהבה שמתפשט בכל הגוף.
המשותף בין שני האמנים האלו, שהצליחו לטלטל את העדפותיי המוזיקליות ולרעננן מחדש, ברור מאליו, אך יותר מכל הם מצליחים, בעיניי, להגדיר מחדש את המוזיקה המזרח תיכונית ולהרחיב את גבולותיה מעבר לקהל הצפוי. יש לנו מזרח תיכון חדש והוא עשיר, חכם, עמוק, נוגע, תרבותי, אומנותי ובעיקר אותנטי. יאללה כפיים!.
ועכשיו, שיר:
והפעם שיר משותף של שי צברי ודיקלה, בלי כפיים…:
[youtube _Lb5UUBxIUA nolink]
