יש לך ילד מרצה או הורי? הפוסט הזה בשבילך

בחורה עם מחשב נייד

אחת התופעות הנפוצות אחרי האובדן, היא נטייה לפיצוי יתר של הילדים ע"י אמא.

הרציונל ברור, גם אם לרוב לא מודע: אמא כאובה, מרחמת על הילד שלה שאיבד את אבא בגיל צעיר מדי, משתדלת בכל כוחה לתת לו הרגשה שהחיים ממשיכים וכלום לא השתנה, ומנסה להפחית את הכאב והחוסר שלו על ידי פיצוי. גם האנרגיות הנמוכות וחוסר המוטיבציה של האמא לעסוק בכל מה שלא מאוד דחוף יכולים להסביר את התופעה.

חלק מהאימהות מוצאות את עצמן קונות כל מה שהילדים מבקשים (לפעמים גם מה שהם לא מבקשים),

וחלק מהאימהות מוותרות על עקרונות חינוך שהיו נהוגים בבית לפני האובדן (למשל מפסיקים להקפיד על שעות השינה של הילדים).

בתגובה לפיצוי הזה, חלק מהילדים מסלימים את ההתנהגות שלהם והופכים יותר ויותר דורשניים, וחלק מהילדים דווקא לוקחים על עצמם את תפקיד המבוגר האחראי והשקול והופכים לילדים מרצים/הוריים. הפעם אני רוצה להתרכז בילדים המרצים.

כמה דוגמאות להתנהגויות של ילדים מרצים/הוריים:

ילד שמבקש מההורים לכבות את האור כי חשמל זה יקר,

ילד שמוותר מרצונו על בילויים כדי לטפל באחים הקטנים שלו,

או ילד שנוטה לחנך את האחים שלו.

אלה גם אותם ילדים שלא נוטים לשתף בכאב שלהם, ושאף פעם אין תלונות עליהם בבית הספר/גן.

עכשיו בואו נודה על האמת:

עבורנו האימהות החד הוריות, שמרוסקות אחרי פטירת בן הזוג, ההתנהגויות הללו לעיתים משרתות אותנו. כן זה בהחלט נחמד שהילד מתחשב ולא דורש שיקנו לו את האייפון הכי חדש, או שהוא מסכים לשמור על האחים הקטנים שלו כדי שאמא תוכל לעבוד או לנוח. יש משפחות שבהן יש אח אחד עם קשיים ומורכבויות (למשל בעיות התנהגות בבית הספר), שזקוק ליותר תשומת לב והתעסקות, וזה נוח שילד אחר הוא "ילד טוב".

אז למה זה בכל זאת בעייתי?

ראשית כל, ילד מרצה שלוקח על עצמו אחריות שאינה תואמת את גילו ומקומו במשפחה, בהכרח עושה זאת על חשבון הצרכים ההתפתחותיים שלו. במילים פשוטות, ילד שדואג לאחרים אינו יכול לדאוג לעצמו ולגדילה הנפשית שלו. בנוסף, ילד מרצה גדל להיות מבוגר מרצה. כל אמא רוצה שהילד שלה יהיה נאמן לעצמו ויהיה חלק מקשרים בריאים כמבוגר, ולא ימצא את עצמו מתבטל עבור אחרים.

מה אפשר לעשות?

במידה ומבחינים בהתנהגויות הוריות להגיד באופן מפורש: אתה הילד ואני האמא. התפקיד שלך הוא לגדול ושלי – לדאוג לך.

למשל אם מדובר על חרדה כלכלית לא לפחד לומר: מתוק שלי כספים והכנסות אלה עניינים של גדולים. אני אדאג לזה, אתה יכול להיות רגוע.

להימנע להגיד דברים כמו "אין לי כסף". זה שם את ההורה במקום פסיבי וחלש, ומקבע את התפיסה שאין. וזה גם לא נכון כי יש כסף, פשוט את כאמא עושה תיעדוף ובוחרת להוציא את הכסף על משהו אחר. הילד שלך צעיר מכדי להבין מורכבויות כאלה.

לשים לב שלא מעבירים מסרים סמויים שמעודדים את הילד לקחת על עצמו אחריות הורית. למשל להימנע מביטויים כמו הגבר של הבית. ילד הוא לא גבר והוא לא מחליף בשום צורה את אבא שלו שנפטר. הוא אולי הבן הבכור, האח הבוגר, אולי הוא אפילו כבר נער שהופך לגבר, אבל הוא לא הגבר של הבית.

אם מדובר ב"ילד טוב", חשוב להימנע מתקשורת לא מילולית איתו כמו החלפת מבטים כשהאח הצעיר מתנהג לא יפה. הילד הוא לא פרטנר שלך, אלא ילד בדיוק כמו אחיו הצעיר.

זיהית את עצמך/את הילד שלך בתוך המילים שלי?

בקליניקה שלי אפשר לקבל כלים נוספים כדי לעזור לילד מרצה להשתחרר מאחריות מיותרת, ולהפנות את האנרגיה שלו כלפי עצמו.

מרינה PS מוקטן-