לא אוהבת מחזות זמר, זה תמיד ארוך לי מידיי ונראה לי לא טבעי לשיר את הסצנה במקום לשחק אותה או סתם להציג.
היום נסדקה הרתיעה הזו שלי, בזכות המחזמר פלאשדנס עפ סרט שבשנות ה -80 עפנו עליו, כשניסינו לרקוד כמו השחקנים הראשיים, שהכניס את החותלות השחורות לאופנה, וגילה לנו את הג'ינסים הגזורים הקרועים, והתלתלים הרטובים. הסרט ששלח את כל הבנות לחוגי מחול מודרני וברייקדאנס , והכי הכי המוסיקה שהקפיצה אותנו אז, והיום במופע הקפיצה אותי שוב, ואולי יותר חזק ויותר גבוה מלפני 40 שנה.
ליהוק מושלם של שחקנים רקדנים וזמרים משובחים, תפאורה נהדרת, ותלבושות שאיב סאן לורן היה מתהפך בקברו מהאכזבה שהן לא פרי עיצובו, והמוסיקה, ה-מוסיקה ! מקפיצה משמחת מרקידה ומחזירה אותי להרגיש בת 16.
What A Feeling
אם זו ריקי גל שמככבת כבלרינה מהעבר ומשחקת כדיווה אמיתית רוקדת ושרה, צחי הלוי שהאולם רעד בכל קטע סולו שלו, עדי כהן שהיא כישרון ווקאלי אדיר ועם נוכחות מרשימה על הבמה, מיי פיינגולד שהופתעתי מהקול הצרוד המצמרר והמרגש שלה, וספיר יצחק, השחקנית הראשית שמשחקת את "אלכס" צעירה ואלמונית שכולה אש ותזזזית, רקדנית נהדרת עם אנרגיות מטורפות. המחזמר שמזכיר לנו לא להפסיק לחלום, שנון ומתובל בהמון הומור וצבעוניות, ברוח צעירה וסוחפת וקטעים שבא לך לעוף מהכיסא ולרקוד.
שאפו לתאטרון תל אביב ולמפיקה הראשית ירדנה אסולין לעומר זמרי על הבימוי וליובל כספין על עיצוב התלבושות.
בדרך הביתה , כשנאלמו תרועות הפסטיבלים, עלתה בי המחשבה שאולי הסרט הזה שאי שם בשנות ה80 כל כך הלהיב אותי שכל כך רציתי להיות שם, וכמותם, הוא הסיבה שאני הכי אוהבת לצייר רקדניות בלט ורקדניות בכלל.