יש בי שניהם

הכל התחיל בסרטון קצר שהופיע על הפיד שלי באחר צהריים של שבת. (מצ"ב קישור לסקרנים, קרדיט לעמוד הפייסבוק של מועצת הנגב – https://www.facebook.com/NegevCouncil/). בפאנל מצומצם דיבר בבהירות וביטחון יו"ר המועצה על אהבתם של אנשי הנגב למקום בו הם גרים. אולי זאת רק אני אבל אי אפשר שלא היה להבחין במבטים הספקניים של שאר יושבי החדר, אלו שהזכירו לי את הספק שלי עצמי.

תמיד כשאני פוגשת באנשים האלו שציונות אמיתית זורמת בעורקיהם מתגנבת ללבי תחושה של קנאה. נולדתי וגדלתי בדימונה או בשמה המוכר יותר, המקום הזה בדרך לאילת, סיימתי יסודי וגמעתי את התיכון בין כתליה, או הרריה, יש לומר. הילדות שלי הייתה עמוסה בכל מה שמחוצה לה, הכרתי כל מוזיאון בירושלים, הג'ימבורי שלי היה שם למעלה במגדל שלום חולפת על בובות השעווה שעיטרו אז את גורד השחקים הראשון של תל אביב. נסיעות תכופות לצפון, יושבת על החוף בקיבוץ כינרת, אוחזת בקונכיות הירוקות שריחן עוד עולה באפי ומדגדג אותי צמרמורת געגוע. המקפצה הגבוהה בקיבוץ אשדות יעקב, זו שעליתי עליה כל כך הרבה פעמים ולא העזתי לקפוץ ממנה אפילו פעם אחת. קניות? בב"ש. מנוי לתיאטרון? בבימה.

התגייסתי לצבא, לקורס מש"קיות חינוך או אם תרצו "קורס חו"יה סבבה, חוץ חו"יה למי שיש קב"א" (וואט דה פאק????), בה"ד חיל חינוך, שיעור ראשון במליאה, מפת ארץ ישראל עצומה נפרשת על רצפת החדר וכל אחת מתבקשת לעמוד ליד הבית שלה. כולן נעמדו שם על גבול תל אביב השרון מביטות בי ספק בחמלה ספק בשאלה "מה? באמת גרים שם בלב המדבר?" אני זוכרת את הפרצופים המבוהלים ואיך בפעם הראשונה בחיי, עמדתי על הנקודה הקטנה במפה, מתחתי את החזה בגאווה, מתאפקת לא לשיר את התקווה ולהתפוצץ מצחוק בפניהן. הסופ"ש מגיע, אני יוצאת מוקדם מכולם… בכל זאת יש פלוסים ל"לגור בסוף העולם". מסיימת צבא, אקדמיה, שנתיים של מגורים בפריפריה ממש דומה שכבר אז החלה להתגנדר ב"צבע אדום" ולא מהצד הזוהר של החיים, גם שם, לא שורדת הרצאה, מעבירה פתק בין כמה חברים, עשר דק' כבר בחנייה בדרך אל הים. זוגיות, חתונה, הצעה מפתה לשטח אדמה, משכנתא. בית. משפחה. בום! נשארת בדימונה! יוצאת לסופר ואנשים מברכים אותי לשלום ו"איזה יופי שחזרת" (למרות שמעולם לא באמת עזבתי) והרהורים חוזרים ונשנים על מה המקום הזה עבורי ומהי המשמעות האמיתית של חיים בפריפריה.

זה תמיד היה שם. המלחמה הפנימית הזאת על מה אני באמת מרגישה. ואל תצפו לתובנות חותכות בסוף הפוסט הזה כי אני עוד לא שם. עד לפני שנה לא היה ברור לי מה אני בכלל עושה כאן ואיך נגררתי לכל ה"איפה יכולת לבנות וילה כזאת בצפון של תל אביב", ואז, בוקר אחד ,רגע אחרי זריחה, התיישבתי על דק העץ בכפר הסטודנטים בעיר להדרכת היוגה הראשונה של הקיץ. המתרגלים שלי שוכבים על הגב, בעיניים עצומות ואני עומדת מול מדבר מלא עוצמה והדימיון המודרך אותו אני ממלמלת לעברם בספונטניות נדירה מעורר בי השתאות נוכח המרחבים המרהיבים שהעניקו לי הבורא בשיתוף ההורים. נשימה עמוקה. רגע ראשון של נחת. רגע שני של גאווה.

אחרי כמה שעות אבק הקסמים של המדבר מתפזר ואני נזכרת.  נזכרת בבתי העסק הסגורים בשבת, במקומות הבילוי המעטים מדי (שכמעט בכולם גם מעשנים ללא הרף), במחסור התורים ברפואה היועצת, בעודף בתורים בדואר/בבנק, בזה שאין סימון חניה בכחול לבן, בזה שלא מקפידים על משלוח פיצה בזמן, על זה שכולם יודעים הבת של מי ואיפה ומתי וגם העובדה שתמיד אני צריכה לנסוע מחוצה לה בכדי לראות הופעה של הזמר האהוב עליי. נזכרת בגעגועים לאחים האהובים שלי שמרחק של יותר מדקה לכביש 6 מכניס אותם להתקף חרדה ולאוויר הזה שממלא אותי בכל פעם שאני נוהגת באיילון או מטפסת אל עבר שער הגיא.

כותבת את הפוסט הזה ומעבירה שיר ביוטיוב. פרסומת על מרחבים נדירים מקדמת את אזניי. הוד השרון? תנסו אופקים אחרים…אופקים. צחוק הגורל.

הדיון באיפה יותר כדאי לגור באחת המדינות הקטנות בעולם הוא מורכב מאד בעבור אחד ואולי פשוט בעבור אחר. ובעבורי? תלוי איך קמתי בבוקר, ואיזה עכבר אני היום:

"כך עכבר העיר
לי מספר, בין בניינים
שהלילות שבעירו
הם החיים

ועכבר הכפר
בתוך שדה, כך לי אמר:
ריח מתוק של פרדסים
זה העיקר.

וביניהם, וביניהם,
אני הולך ואז חוזר
יש בי מזה, וגם מזה,
יש בי שניהם

אז עכבר הכפר,
על השקיעות הוא מספר
וידידו, זה מהעיר,
שוב ממהר.

וביניהם, וביניהם,
אני הולך ואז חוזר
יש בי מזה, וגם מזה,
יש בי שניהם

וביניהם, וביניהם,
על שפת הים שקט מוצא
ואז ברחוב סתם נהנה,
יש בי את זה".