ישן מפני חדש תוציאו?

לפני אי אילו שנים התחלתי תהליך של החלפת מקצוע. בהיותי אדם שקול ומחושב בדרך כלל, יכולתי לראות בדמיוני את כל השלבים בדרך שיובילו אותי בביטחה במעבר אל החיים החדשים במקצוע החדש.
ואז נטרפו הקלפים, ומצאתי את עצמי באיזור ביניים בלתי מוכר ועתיר אי ודאות. בשבילי השהייה שם, באזור שאינו הישן והמוכר וגם אינו החדש הנחשק, היא חוויה מורכבת שדורשת בירור עמוק עם עצמי

עד לפני זמן לא רב ובמשך למעלה מעשרים שנה הייתי מעצבת גרפית, כמעט בכולן עצמאית ובעלת סטודיו שידע תקופות טובות יותר וטובות פחות. הסטודיו שלי היה הבייבי שלי, עסק קטן שליבי ורוחי מושקעים בו, שבניתי כמעט לבד והיה הגשמה ומימוש של החלק המקצועי שלי.
לפני כך וכך שנים הלכתי ללמוד פסיכותרפיה גופנית, על אף שלא יכולתי לדמיין את עצמי סוגרת את הסטודיו, מוותרת על החלק הזה שבי שהגיע אז לבשלות ובגרות, כך הרגשתי, ועוסקת במקצוע שונה לחלוטין – טיפול.

shutterstock_205018027
צילום: shutterstock

רצה הגורל ונסיבות החיים הביאו לסגירה זמנית של הסטודיו, סגירה שבלית ברירה התעתדה להיות הפתיחה של החלק הבא בחיי המקצועיים. כשחזרתי לעבוד, לא הצלחתי לשקם את הסטודיו ולהוציא ממנו את פרנסתי. מצאתי את עצמי ׳בין עבודות׳: כבר לא מעצבת גרפית ועדיין לא מטפלת במשרה מלאה.
בחיים שלנו הרבה פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו באזורי הביניים האלו, כבר לא מה שהיינו ועדיין לא מה שנרצה להיות. אני הרגשתי את עצמי תקועה שם, מצומצמת, כלואה, ללא אוויר לנשימה. לא הייתי מסוגלת לנוע לאחור, אל הביטחון הכלכלי שמגיע עם ידע מקצועי עתיר שנים וגם לא קדימה, אל המימוש המקצועי של נטיית הלב. זה היה בלתי נסבל עבורי ונדרשו ממני אומץ לב וכנות עצמית כדי להיישיר מבט פנימה אל תוכי ולשאול מה באמת אני צריכה כדי לנוע קדימה. האמנתי שכדי להעמיק ולהצליח במקצוע החדש – הטיפול, אני צריכה להיפרד מהמקצוע הקודם שלי – העיצוב. הפרידה סימלה בשבילי אבן דרך חשובה שתיצור הפרדה בין אז לעכשיו. מאידך, הרגשתי שכל אחד מהעולמות האלו חשוב ומשמעותי לי מעבר לחלקים המקצועיים. כל אחד מהם נושא בחובו חלקים מהותיים לי שהם מעבר לפן המקצועי גרידא ולא יכולתי להיפרד מהאחד לטובת האחר. הרגשתי את הקושי מתעצם ונכנעתי לו. ואז, מתוך הוויתור, עלתה אפשרות חדשה, שמשלבת עבורי את הישן עם החדש: התחלתי ללמד תוכנה גרפית במכללות ובמוסדות אקדמיים להכשרת מעצבים.

בעבודת ההוראה אני פוגשת אנשים צעירים, בשנות העשרים לחייהם, מלאי כישרון ואמביציה. כל אחד עם הסיפור שלו, כל אחד והיכולות שלו, כל אחד הוא עולם ומלואו. האתגר האמיתי כאן אינו ללמד אותם את התוכנה. זה החלק הקל. האתגר בשבילי הוא לעשות קשר עם כל אחד מהם בנפרד, שבו ירגיש שאני רואה אותו, את היכולות שלו ואת הקשיים שלו, וביחד נגיע לקו הסיום הצנוע שלנו כמיטב יכולתו. זהו הגשר שלי בין שני העולמות, ששניהם הם לי בית ומקום בטוח. כשאני מלמדת, אני מעבירה ידע טכני ובד בבד יוצרת קשר אנושי ואישי עם כל אחד ואחת מהסטודנטים שלי ועם כל קבוצה באופן שונה וייחודי. הידע המקצועי שלי הוא הכלי והקשר שלנו הוא הכח המניע, אותי ולפעמים גם אותם. כשאני פוגשת סטודנט שמוותר לעצמו במחשבה שאינו מסוגל, ובסוף הקורס הוא יכול לראות אפשרות שייעזר בתוכנה אפילו רק בחלק מהמקרים, אני יכולה להרגיש את הלב שלי מתרחב ואני שמחה.

השבוע תם הסימסטר הראשון ונפרדתי משתי קבוצות שליוויתי. באחת מהן הפרידה היתה ממש מרגשת בשבילי: היו שאמרו תודה על הכל, היו שאמרו שלמדו המון והיו שחיבקו בחום. כל אחד בדרכו הניח עוד כדור קטן של חום בתוך הלב שלי ואני יכולתי להרגיש שהגשר הזה בטוח ונהדר. נדמה לי שאל הקבוצה הזו במיוחד אני אתגעגע ממש.

אם גם אתה מרגיש לכוד, אם את רוצה לעשות שינוי ומחפשת את הדרך, אני מזמינה אותך להיות איתי בקשר

גלית סביליה
פסיכותרפיסטית גופנית בגישת ביוסינתזה. מלווה נשים בתהליכי שינוי ומשבר בחיים ונשים בתהליכי התמודדות והחלמה מסרטן. אני מטפלת כי אני נמשכת אל העיסוק במרכיבים העמוקים והמהותיים של החיים ולעבודה קרובה ואינטימית עם אנשים ועם עולמם הפנימי. בשבילי, ללוות אשה בתהליכי התמודדות עם קושי ותהליכי שינוי פנימיים משמעותיים, להיות איתה במקומות פגיעים וכואבים וגם במקומות שמחים ומרחיבי לב, להרגיש איתה את השינוי קורה לאט לאט ולשמוע אותה אומרת שהיא מרגישה את עצמה שונה, טובה יותר – זה המקום שבו אני רוצה להיות, זה מה שאני מבקשת לאפשר לאחרות.