ירושלים של זהב, ושל נחושת ושל עור.

עונת התרבות 2014 בירושלים. נכתב תחת השפעת תרופות.

בחורה עם מחשב נייד

jerusalem

שורשי הסכסוך שלי עם ירושלים, נעוצים בינקותי. ירושלים במלוא כובדה נחתה עליי עם השם שאמא שלי בחרה לי. מעולם לא הצלחתי להבין את שיקול הדעת של אמא שלי, ולא רק בבחירה הזאת. כל נסיון שלי להבין מה עמד מאחורי ההחלטה הזאת, גרר עימו תיאור מסורבל של תולדות עם ישראל, בהתלהבות של שירה בציבור. יש עליי את המצור על ירושלים ומורשת קרב של ששת הימים ונעמי שמר וירושלים של זהב וריח אורנים ועם ישראל ואשתו. הסיוט שלי בתור ילדה זה שישאלו אותי למה קוראים לי אורנית, ואני אסתבך עם ההריון של אמא איתי במלחמה, ובסוף אגיע למשפט "אוויר הרים צלול כיין, וריח אורנים…" ואפחד גם פתאום שירחרחו אותי מקרוב. כל טיול שנתי לירושלים הרגיש לי כבד כמו חומה בליבי, וכל כך הזדהיתי עם שחרור ירושלים, עד שהשגתי שחרור מהרופא לכל טיול לכותל. וככה יצא שאני לא באמת מכירה את ירושלים, ולא פוקדת את הר הבית, בעיר העתיקה. עד לא מזמן. עד שבמפתיע, קיבלנו מסלונה הצעה מפתה לסקר את "עונת התרבות 2014" בירושלים. הזדמנות מצוינת לשינוי, אמרתי לעצמי. זה היום שבו ירושלים תתרכך ותתחבב עליך עד שתצליחי לסלוח לאמא שלך על השם, ואולי על עוד כמה דברים.

וככה קרה שמצאתי את עצמי, עם ערב רב של עיתונאים, באוטובוס, על כביש 1, בלי שחרור מהרופא, ובלי תנאים מוקדמים.

אז הנה סיקור יום התרבות שלי בעיר הבירה:

יושבת עם כל העיתונאים וחברותיי מסלונה ב"מזקקה", שזה סוג של אולפן הקלטות, שזה סוג של כוך בלי מזגן, שזה סוג של פתיחה ליום כיף הזה.

על המסך מוקרנות תמונות מעניינות שמסקרות את עונת התרבות בתאריכים 12.9.14 – 10.7.14

המנהל האמנותי מסביר, "שישה פסטיבלים שונים במהותם. יוצרים ירושלמים, יצירות ירושלמיות, עבודות שקשורות לעיר, ונובעות ממנה…" כבד לי בבטן, למרות שלא אכלתי כלום, רק שתיתי.

ההסבר ממשיך, "פסטיבל ראשון. פסטיבל הבית. הפקות מקור. למשל, בית ברחוב נפתלי, דירות קטנות של עמידר, הקהל עומד מול בית משותף, ושומע עם אוזניות את ההתרחשויות בתוך הדירות. או בית מלון, שאתה מגיע לשם לחוויה של אינטימיות בחדרים, מפגשים בחדרי המלון בתחומים שונים של אמנות.." הראש שלי עף מסקרנות, מהרעיונות היצירתיים של הירושלמים המוכשרים האלה, אבל במערות אשר בבטן מייללות רוחות.

"פרוייקט החזית 14.8 – 10.8 מוקדש לסצנת מוזיקת השוליים בירושלים. רדיו אינטרנטי. במתחם הנסן. הופעות מהצהרים עד לשעות הקטנות של הלילה." כל כך חשוב. חשוב חשוב. יוצרים צעירים שמפנים להם את הבמה. מנסה ליישר אחורה את הכתפיים, להתרכז, אבל שופר קורא מתוכי, מערבל את הצלילים של המוזיקה הצעירה הזאת, עם צעיר בנייך, ואחרון המשוררים.

"נקודת מגע, ב 10.7 במוזיאון ישראל, סערה לילית של אמנות ואנשים…" סערה לילית. סערה בטחול, בכבד, במעיים. סערה. "פסטיבל מתחת להר…" הראש מוחא כפיים, אבל הבטן כבר מלאה בירושלים וזהב, כבדה משכבות של הסטוריה ששוקעות לי בעורקים, "לא מרגישה טוב," אני נשענת על יפית, בלוגרית מסלונה, "כואב לי כל הגוף."

"בואי איתי!" יפית מושכת אותי אחריה בסמטאות, "את לא צריכה עכשיו לנסוע באוטובוס של העיתונאים לתחנה הבאה. יותר טוב שניסע לשם שתינו, באוטו."

"יפית, אני מתעלפת." אני ממלמלת, הולכת וממלמלת, את כל ירושלים אנחנו עוברות. בני כל העמים והגזעים והתרבויות חולפים על פנינו, נושאים ריחות של אורנים, ומלחמות, ותפילות, וממלכות… המוכר בקיוסק מסתכל עליי, בגבות מבוהלות, "מה קרה לה זותי, חטפה סינדרום ירושלים?"

חייבת את הריח של הרפת ליד הבית, בבארותים, שייצב אותי, את הבריכה במושב לצלול בתוך השעמום.

"לכאן מגיעים המפורסמים." יפית מזרזת צעדיה, "הילטון ממילא. קבלי." היא חוצה במהירות את מכוניות הפאר, והחליפות המהודרות, אני אחריה, מתנשמת, "מי זה?" היא צועקת לאנשי הבטחון, "בואי! סלפי עם הפטריארך היווני!" שום סלפי, יפית, אני לא נושמת, שום סלפי עכשיו. כן, הנה, תעלי לסלונה את התמונות שלי פה מקיאה בשירותים במשכנות שאננים, אני מושכת אליי את כל נייר הטואלט, מקיאה ומקיאה בתוך הבניין הזה עם הטחנה הזאת למעלה שמגלגלת סיפורים וצדיקים וקמח, וכל אלה ביחד עם האורתודוקסיה היוונית ומוזיקת השוליים נדחסת ועולה לי החוצה לתוך האסלה בעיר הקודש.

"קדימה, בואי ניסע לתחנה הבאה." יפית מעמיסה על עצמה את התיק שלי ומושכת אותי לאוטו.

המילים מתהדקות כמו מצור על גרוני, רחוק מכל התחנות הבאות האפשריות במישור החוף.

יושבת באוטו, העיר הזאת חולפת כמו משקע יבשתי על עיניי. שורפת הבטן, שורף לי מבפנים, מבחוץ. "העור שורף לי!" אני צורחת, "יפית, מתנפח לי הגוף. תסתכלי!" בחייאת אללה ומריה הקדושה ואלוקים אלוהי היהודים, כל הגוף מתכסה בפריחה אדומה, כל הגוף. כפות הידיים מתנפחות, הופכות לסגולות, אני זורקת ממני את כל הטבעות והתכשיטים, "האוזניים חמות לי, יפית, רותחות!"

התחנה הבאה. קבלו. הדסה הר הצופים. תרבות ירושלמית במיטבה. אני מחוברת לעירוי. האחות יהודית מכניסה מוציאה מחטים. הרופאים לא באמת מבינים. אין להם תשובות. זה די נדיר, הם מתלחששים, בערב, כשאני משתחררת, בצבע עור רגיל, של תחילת קיץ. מה נדיר? אלרגיה לירושלים? אני שואלת. לא, הם עונים, שאיבדנו את הבדיקות דם. אין לנו תשובות.

ובזה נחתם היום הירושלמי המטורף הזה שלי, בלי תשובות.

אז תשובות אין לי אבל המלצה לקיץ יש.

מועלים בירושלים אירועי תרבות מעניינים, יצירתיים, עדכניים, שלא קשורים בשום צורה אליי ולשם שלי.

עם או בלי אנטי היסטמינים, סעו בקיץ לעיר המופלאה הזאת, לרנסנס התרבותי שהעיר הזאת מציעה, לששת הפסטיבלים שייערכו שם. אני מבטיחה להשתתף, פורחת מתמיד, עם הסבר מלא ומנומק על הקשר בין אורנית לירושלים, כי שמך צורב את השפתים כנשיקת שרף, אם אשכחך ירושלים, אשר כולה זהב.

DSCN0982-w1