יקיצה, ניר ברעם

יקיצה הוא ספר סוחף שלוקח את הקורא למסע בחייו של הגיבור. הגיבור, ששמו לא מצוין אף לא פעם אחת, מתואר בספר מגיל הילדות ועד לשנות ה-40 לחייו. בצורה מופלאה הסופר שם זרקור הלוך חזור על תקופות ילדות, בגרות והתבגרות. המעבר בין תקופה לתקופה טווה את הסיפור ומאפשר לנו להרגיש יחד עם הגיבור את מה שהוא חווה.

הספר מחזיר אותנו לירושלים של שנות ה-80 וה-90. הוא מתאר חוויות, רגשות ומראות באופן מרהיב. בתיאורים יפים ולא מלאים הסופר מתאר לנו את הדמויות, כך שהם מתעוררות לחיים, וקל לדמיין אותן. איך הן נראות, מה הן מרגישות ומה אופיין.

היקיצה מלווה את הגיבור לאורך כל חייו, אף שנדמה שעד לרגע האחרון היקיצה לא תמה. שם הספר מתאר נאמנה את היקיצה שחווה הגיבור משינה לערות ומחלום למציאות. נפשו של הגיבור סוערת, הוא חי בין הזיה למציאות, ולעיתים לא יודע להבדיל ביניהן. גם הקורא נסחף לתוך הבלבול, ולפעמים עולה הרצון למצמץ כמה פעמים כדי להצליח לראות ברור יותר. כפי שמתאר הסופר "היקיצה היתה מייסרת" – לעיתים התהליך של ההתעוררות מלווה בקשיים רבים.

התיאורים בספר מופלאים, פיוטיים. אף שזה אינו ספר על מוות, נושא המוות מוזכר לא מעט בעקבות מותה הקרב של אם הגיבור. הדרך שבה נוגע בו הסופר מרגשת, ולא מעוררת תחושה כבדה או לא נעימה. הגיבור מתאר את הפחד שלו ממות אימו, נוגע-לא נוגע, מדמיין-לא מדמיין. כל כך פוחד, אך לא משתמש במילה פחד כלל. העיסוק במוות של קרוב ודאי נוגע בקוראים רבים, וההתייחסות שלו לנושא כאילו מתארת במדויק את המציאות: "הרי כל אלה שסובבים את אימו – שאול, והוא ואביו ואחותה וחברותיה – לא יכולים לחלוק בחוויה של זו שמבינה שבקרוב לא תהיה עוד…. איש מהם לא יכול ללוות אותה לשם".

גיבור הספר מלא בדמיון שלימים הפך אותו לסופר. כסופר הוא כותב בעיקר על דברים שקרו בילדותו, בשנות השמונים בשכונת בית הכרם בירושלים. יחד עם חברו, יואל, הם יצרו עולם שלם עם דמויות, תכניות וחיי יום-יום. יואל, חברו הקרוב, מלווה את חייו לכל אורך הסיפור. למרות הקרבה, הגיבור שלנו פעמים רבות מרגיש שהוא עומד לבד מול העולם. התובנות אליהן מגיע כילד נראות לעיתים בוגרות מדיי ולא תואמות את גילו. יש תחושה שהחיים כפו על הילד בגרות טרם הגיע הזמן, על מנת שיכול יהיה להתמודד עם הפרידה מאימו. חלק מהתובנות היו כל כך עמוקות שאימצתי אותן. כמו למשל תיאורו על יחסים בין בני אדם: "כל נפש היא אחרת, מאחדים מבט על העולם לזמן מה לעניין מסוים, בסוף אתה נסחף לבד אל ממלכת החלומות."

החברות הקרובה עם יואל מתוארת כיחסים מורכבים עם ירידות ועליות. רוב הזמן נראה שקיימת שם אהבה חברית תמימה ונעימה. "הם צעדו שלובי זרוע" מספר רב של פעמים. שני החברים, שותפים לבניית עולם מדומיין כילדים, מכירים זה את זה ושומרים זה על זה, כמו שניתן ללמוד מהתיאור: "כאילו משב בלתי נראה נפלט מגופו של יואל ונבחש בגופו שלו, מתערבל בדמו". למרות זאת, יש ביניהם גם זרות. היחסים האלה מערערים את הגיבור, שאינו יכול תמיד להפריד בין מציאות לדמיון, ובין מה שיואל חש לבין תחושתו שלו. שוב, כמו במקרה של תיאור מות הקרוב, אנו כקוראים יכולים להתחבר למורכבות החברית, להיכנס לנעליי הגיבור כשהוא מתאר את המתרחש, ולהבין אחרת דברים שאולי קרו לנו.

ולסיום, ציטוט מופלא מהספר, ממנו ניתן ללמוד על העיסוק העדין במוות, ובעיקר על היכולת המופלאה של הסופר ניר ברעם לתאר משהו בלתי מוחשי, שנוגע בכולנו:

"כמה חודשים, אולי שנה, פני המת כל הזמן שם, ואחר כך יהיו מדי פעם יקיצות שיראה אותו ויתנער מפניו, ואחר כך יתעורר ולא יראה אותו כלל, ולבסוף יראה אותו רק לעיתים רחוקות ולפעמים ייזכר בו בלי שכאב יפלח את חזהו, בלי נשימה כבדה, שיתוק, מועקה. ואחרי כמה שנים פתאום יראה את פניו, והכאב יהלום בו כאילו רק שבוע עבר ממותו. אין כאן תנועה ברורה בכיוון אחד – התרחקות ממותו של אדם קרוב- יש עיקולים, מחלפים, סיבובי פרסה. ויש את פראות הזיכרון".

כמי שלא אוהבת ספרים שמתעסקים במוות, ספרים עם תיאורים מלאים ולא נגמרים וסיפורי פנטזיה, אני ממליצה מאוד על הספר.

מאותם ספרים שכשנגמרים, משהו קורה גם לקורא שצריך לקחת הפסקה עד הספר הבא.