"אבא, אתה יכול להזמין לנו כרטיסים לפסטיגל? אבל לא הפסטיגל הרגיל, קוראים לזה Next Fest וזה פסטיגל של כוכבי רשת".
"פסטיגל של מי?!?!"
"נו, כוכבי רשת, יוטיוברים, אינסגרמרים, כאלה"
וככה נחשפתי ליקום מקביל בו חיים הילדים שלנו. אבל ממש.
יום שבת, אחר הצהריים ביום ממש חורפי, הגענו לנמל, מוקדם, רציתי להמנע מבעיות חניה, כרטיסים, דוחק וזה. פתאום שני הילדים שלי רצים אחרי איזה שני צעירים. "יווווו, זה קוין ודניאלה. אפשר תמונה? אפשר תמונה?" ואני … מממ … "ברור תמונה, אבל רגע … מי אלה בכלל?".
"אבבבאאאא, אתה לא מבין כלום!"
ובאמת. לא הבנתי כלום. אחרי חצי שעה עוד צמד צעירים עם בגדים מנצנצים משגע את כל קהל הממתינים. "אבא, הנה לאון ויואב". עוד שני שמות ששמעתי בפעם הראשונה.
נכנסו, התישבנו והתחיל המופע. איפה הימים של נינט, מרגול, שלומי שבת, ליבי, הראל והראל, האלה מהפסטיגלים של העשור הראשון של האלף השלישי. פעם הם נחשבו פורצי דרך, חדשניים, רובם יוצאי תכניות ריאליטי או לפחות שופטים בכאלה. ומסתמן שעברו מספר שנים מועט וזה עתיק וזקן ולא עדכני (ממש כמו הפייסבוק שלהזכירכם נולד רק ב-2007)
קבלתי לפנים חבורת ילדים, חלקם עוד בתיכון, אחד אפילו צעיר יותר מהבת שלי, ולא הכרתי אפילו אחד. אחד! בשמו. בן וטיילור? יובליה? חארטא גאנג? ליאון ויואב? בן קיסר? מי אלה, פאק! והקהל … וואי וואי וואי, כל תמונה במסכי הענק גרמה לצרחות וצווחות שלא היו מביישות את ילדי שנות ה-60 כשראו את הביטלס עולים לבמה.
ואיך היה המופע עצמו? או. טוב שאתן שואלות, נחמד שאתם מתענינים. אני אהיה עדין, כי אחרת זה לא יגמר טוב, לעניות דעתי הצנועה והבלתי מקצועית בעליל, המופע היה תת רמה ברמות פסיכיות. גם החלקים שהיו בהם שירים, להיטים עאלק, היו זוועה, ואלו החלקים היותר טובים. אני בכלל לא מדבר על הנסיונות העלובים של כוכבי הרשת לבדר או להצחיק. הרע במיעוטו הוא שלא היתה הרבה אלימות, רק קצת שוברים טלוויזיות כי זה מייצג את העולם הישן וגם קצת פורטנייט שהאלימות שם מובנית, ממש בקטנה. אבל מה באמת עצוב? הכי? עצוב שדווקא הילדים שלי כן נהנו. עצוב שהאנשים האלה שאני לא מכיר והופיעו על הבמה הם אשכרה כוכבים עם עשרות אלפי עוקבים ומעריצים. הם מובילי דעת ומייצרי "תרבות".
קבלו טעימה.
[youtube 4ZU_cAVSNzQ nolink]
האמת היא שאני כותב את המילים האלה יום אחרי המופע, נכנסתי לאתרי היוטיוב של חלק מהדמויות בשביל לראות מה קורה שם, ואני לא כל כך מוצא את המילים. אני עדיין מנסה לעכל ולהפנים שזוהי התרבות שהילדים שלנו צורכים בכמויות. ואני די שמח שבסופו של יום זרמתי והלכתי איתם למופע. לפעמים לקבל סטירות לחי בדמות המציאות זה עוזר בחיים.
דרך אגב, באופן אירוני לחלוטין ואולי מייצג, 38 שנים לפני יום המופע, ב-8 בדצמבר, נרצח במנהטן אחד היוצרים המוכשרים שהיו פה אי פעם. ואני תוהה אם הילדים שלנו ידעו להעריך אותו ואם יקומו כאלה בדמותו בדורם. Imagine.
[youtube YkgkThdzX-8 nolink]