יקום ב freeze

בחורה עם מחשב נייד

האדמה רעדה
שמיים נסגרו
והקרקע נשמטה

רבות נכתב ורבות עוד ייכתב על המהפכה של 2020.
היהירות שהעולם פיתח במרוצת השנים…
לצד תסכול מפשטות שהלכה לאבדון.

רובנו, ללא קשר למצב סוציואקונומי, לא מאושרים באמת.
זה מתחלק כנראה בין אלו שלא יודעים שובע, לבין אלו ש"נאלצים" להיות חלק מהטירוף בגלל מה שהתרבות והקידמה כופות כסטנדרט בכדי לחיות בכבוד על פני הכדור.

אני תוהה, האם העונש הקולקטיבי הזה שנחת עלינו ישפיע על חיינו ביום שאחרי.
ויש לי תחושה,
שאלו שלא יודעים שובע, יהירים מספיק בשביל להתעלם מן השיעור, וימשיכו להכתיב את התרבות, הטכנולוגיה, אורח ורמת החיים
כאילו היתה זו רק עקיצה קטנה של יתוש מעצבן, ואפילו יתעורר בהם יצר גדול יותר להוכיח שהם מעל זה.
אבל היקום, הוא לא יתוש.
הוא תמיד יהיה גדול וחזק יותר ממה שנוכל לדמיין. והוא תמיד ילמד אותנו שיעורים בדרכו.

מדברים על מיגור המגיפה ובתקווה שבתוך שבועות עד חודשים ספורים זה יהיה מאחורינו ונשוב לשגרה.

איזו שיגרה?! מישהו פה רוצה לחזור לשיגרה?

למרוץ בלתי נגמר סביב כסף? (של כולם, גם אלו שיש להם המון וגם אלו שנאבקים חודש בחודשו, וגם אלו שבאמצע. כולם תלויים בכל כך הרבה… הנה ההוכחה לכך בדיוק בימים אלו).

לעייפות מלחיות חיים של אי שקט כי הכל יותר דחוף וחשוב ממה שיש לנו בבית? (כמה הכל מתגמד ונכנס לפרופורציה עכשיו נכון?)

לתסכול מחוסר הסבלנות לילדינו שנובע מחוסר הזמן שלנו או חוסר ההשקעה בעצמנו?

לחוסר שביעות רצון מתמיד ומרדף אחר עוד ועוד?

אני לא מתגעגעת לשיגרה.
ליבי יוצא אל האנשים שמאבדים לקוחות ופרנסה וביטחון בכל מה שמחזיק אותם.
אל אנשים שמאבדים את מקום העבודה שלהם.
וגם אני חיה את חוסר הוודאות, ולצידה ידיעה ברורה שכל יום שזה ממשיך גם אני עלולה לאבד. עניין של זמן.
אבל עדיין, אני לא מתגעגעת לשיגרה.

כמה קלישאתי שזה יישמע, אני באמת שואפת להפיק מהימים האלו זמן איכות עם הילדים.
מלמדת את עצמי סבלנות…
כן כן אני סובלת בחופשים ארוכים, ולפעמים גם בשבתות קצרות, ומתה על זה שהם בגן ובביה"ס.
אבל דווקא עכשיו אני לא.
אפילו שלא קל וזורם. ואפילו שיותר מחצי יום אני עובדת (תודה על זה) עם רעשי הרקע והניג'וסים וגם הריבים שלהם.
משהו בקולקטיביות הזו, ובעובדה שזה מה יש, גורם לי לקבל את המצב בהכלה (רוב הזמן).
אולי זו ההבנה, שזו אחת הפעמים היחידות, שגם אם היה לי עכשיו כל הכסף שחפצתי והייתי מתוסכלת שאין לי, גם אז לא היתה שום קייטנה, ושום אטרקציה, ושום חופשה… גם אם היו לי מיליונים, לא הייתי יכולה לקנות עכשיו מצב צבירה אחר לקונסטלציה הזו של מה שקורה.
שזה בכלל לא קשור למה שאני רודפת אחריו בלי סוף ונותנת לו כל כך הרבה משקל.
פתאום כולם שווים בחוסר האונים שלהם.
כל אחד מנקודת המוצא שלו.
כולם מתמודדים עם אותו יום יום.
עם המשפחה המצומצמת, בבית. במטבח. בסלון.
בעוד גיחה קצרה לסופר לקוות שלא חטפו את מה שאתה צריך…
וזהו כמעט… לא משנה ממש מי היית עד אתמול.

כי היקום, הוא הרבה יותר מעקיצה של יתוש.

אז מה יהיה ביום שאחרי?
אני מקווה שבעיקר פשטות, צניעות, שלווה ושמחה.
והלוואי שהמהפכה הזו לא תיתן לאף אחד להחזיר את המצב לקדמותו.

והלוואי עוד יותר, שבלי קשר לאף אחד,
אני לא אחזור לקדמותי,
ואעז לייצר לי את החיים האידיאליים עבורי.
והם חופשיים.