יפי הבלורית והתואר

אנו צריכים להביט קדימה לא רק לאחור, לשיר בצעקה גדולה ( כן, כמו בשיר לשלום), יחד עם הדמעות המתערבבות. להקריב למען החיים ולא את החיים.אנו זקוקים לזיכרון חי, מדבר, מספר. זו מורשתם של הנפילים הללו שדרכם היא דרכה של המדינה.

בחורה עם מחשב נייד

בתמונה :  יגאל נאור תושב קיבוץ נען, שהיה מ.כ. בפלוגה א' של הגדוד הרביעי בחטיבת הראל. עומד גאה על רקע הדגלים ושר את המנון הפלמ"ח : "מסביב יהום הסער, אך ראשנו לא ישח…"

הוזמנתי אתמול על ידי אחותי, מזי, לסיור לוחמים וטקס זיכרון בגן לאומי הנביא שמואל (נבי סמואל), הסמוך לשכונת רמות בירושלים.

לפני מילותיי על ההתרגשות והתובנות,קצת רקע על האתר ועל הקרב בתש"ח:

קרב נבי סמואל היה ניסיון השתלטות של חטיבת הראל של הפלמ"ח על נבי סמואל מצפון לירושלים, במסגרת מבצע יבוסי במלחמת העצמאות. נבי סמואל ממוקם על פסגה גבוהה מצפון לכביש ת"א – ירושלים ושולט עליו. במהלך 1948 המקום בוצר, והוצבו בו תותחים שהפגיזו את השכונות הצפוניות של ירושלים היהודית. בהמשך למבצע נחשון ומבצע הראל תכנן יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח, "מהלך צפוני" בגזרת ירושלים, שנועד ליצור רצף טריטוריאלי עברי בתוך העיר ולהשתלט על השטחים הערביים מצפון לה.

כיבוש נבי סמואל תוכנן כמבצע לילי בערב ליל סדר, ליל ה- 22-23 באפריל 1948, בהשתתפות 4 פלוגות של הגדוד הרביעי (גדוד הפורצים בפיקודו של יוספ'לה טבנקין) של חטיבת הראל של הפלמ"ח. פלוגה ב' בפיקודו של חיים פוזננסקי (פוזה,) יועדה לנוע ברגל מדרום לצפון ולכבוש את משלט נבי סמואל.

תנועת הכוח לנבי סמואל ארכה זמן רב עקב תנאי הערפל הכבד ששרר באזור, וההמתנה לפלוגה נוספת. השחר החל לעלות והערפל התפזר בזמן שכוחותינו נשארו חשופים בשטח.  המ"פ חיים פוזננסקי, התעקש על ההסתערות למרות, שלפי עדויות שונות, קיבל פקודה לסגת.

הסתערות הפלוגה נתקלה באש עזה, פוזה, סגנו ומפקדים נוספים נפגעו, והתבצעה נסיגה לא מאורגנת באור מלא, שבה נפגעה רוב פלוגתו של 'פוזה', ורבים מהם נהרגו.

אזור נבי סמואל נשאר בשליטה ירדנית ונכבש רק במלחמת ששת הימים על ידי חטיבת 'הראל' בפיקודו של אורי בן ארי שהשתתף כמ"פ בקרב בתש"ח.

את סיור הלוחמים הובילו בגאון וגאווה אנשי הפלמ"ח ("ראשונים תמיד אנחנו.."),מחטיבת "הראל", אשר השתתפו בקרבות נבי סמואל ושיתפו אותנו במה שהתרחש, שם ממש, היכן שטבענו את פסיעות רגלינו.

הקשבתי להם,הקשבנו כולנו. הם לא רצו להפסיק לדבר ואנחנו לא רצינו להפסיק לשמוע. הם דברו כאילו היו חייהם תלויים בשטף המילים. המילים שמחיות את זכרון העבר ומבטיחות להם המשך. חיים. כאילו אם יפסיקו לספר, יפסיקו לחיות. הבטתי בהם וראיתי את פני מלח מלחה של הארץ הזאת, ראיתי את פני הסולידריות של הרעות, של האחים לנשק, למוות ולחיים, זו שיש להתקנא בה, לחקות ולא לשכוח.

הי אז בימי הקרבות, היה השטח ערום מכל פריחה, מכל עץ, מכל צבע ירוק, כפי שידעו הלוחמים לספר. דם הלוחמים, אלו שמתו ואלו שנותרו להעיד, הצמיח עצים, צבע בירוק, הצמיח חיים. המוות הוליד חיים. הסיור הזה, יחד עם השיח המרתק והטקס החותם, חיזקו את תחושתי כי אנו זקוקים לימים שכאלו. ימים שמקדשים את ערך החיים, שממשיכים את החיים ולא זוכרים רק את המוות.

אנו צריכים להביט קדימה לא רק לאחור, לשיר בצעקה גדולה ( כן, כמו בשיר לשלום), יחד עם הדמעות המתערבבות. להקריב למען החיים ולא את החיים.אנו זקוקים לזיכרון חי, מדבר, מספר. זו מורשתם של הנפילים הללו שדרכם היא דרכה של המדינה.

התרגשתי, מחיתי דמעה סוררת, הרכנתי ראש והרמתי בגאווה.

ולזכר אלו שהקריבו, המתים והחיים כולם, מקדישה את שיר "הרעות".

[youtube XE4t5im8UMA nolink]