מאירה דולב, טלמון
—
בשעת בוקר מאוחרת אני שופכת גרגירים קטנים של שעועית-מש לקערה וממלאה אותה מים, בטוחה שהיא תנבוט ומקווה להתרגש גם הפעם מהקסם שעתיד להתרחש, למרות שרק לפני כמה ימים זרקתי את השעועית הלבנה שניסיתי להנביט לפח. כמו יפהפיה רדומה היא סירבה לנבוט, ואני תוהה האם יש כאן איזה משל נסתר לחיי. המחשבה עולה ואני מבטלת אותה בחיוך, אל תהיי כל כך פשטנית, אני אומרת לעצמי, בכל זאת הנבטת כבר אינספור פעמים חומוס ושעועית-מש ועדשים. ורק השעועית הסרבנית החמיצה לי פנים. תרטיבי את המגבת שמכסה אותה, תשטפי שוב ושוב בהרבה מים, ייעצו לי אחיותיי אלופות-ההנבטה. אבל היא היתה ישנה מדי, בפתח, או ישנה מדי, בצירה, לא חשוב, לא הצלחתי לעורר אותה מתרדמתה.
אחת שהצליחה יותר
כבר שבועיים שאני מפענחת רמזים, רושמת רשימות ורשמים, עונה לקולות חוסמים ומנסה לייצב את המציאות החדשה של חיי. יוצאת להליכות-ריצות בוקר, מלאות אוויר ושמים, מלאות תפילת-לב, מקשיבה למילות השירים שכאילו נשלחו במיוחד אלי, ומרגישה שגם אני כמו אמותיי ואבותיי בפרשות השבוע של ימים אלה, קצת יצאתי ממצרים, ממצריי שלי.
"אההי, עוד לא אמרתי די, ואם לא, אם לא עכשיו אימתי", השיר של נעמי שמר שבוקע מעמודי התאורה-מוזיקה בטיילת הנהדרת שבין טלמון לנריה, שיר שאינני זוכרת מתי שמעתי בפעם האחרונה, בוקע אל ליבי כמו קרן שמש מאירה אחרי רצף ימי גשם קרים.
לא פשוט לעזוב עבודה של 20 שנה, מקום עם משמעות ועוצמת עשייה וחברות אמיתית ומיוחדת במינה. מקום שהיה לי לבית והצמיח אותי ואני עדיין אוהבת. ובכל זאת הלכתי. אחרי 20 שנה הגיעה גם שעתי לצאת אל המדבר, אל דרך לא זרועה ולא נודעת.
מכל עבר שואלים אותי, "אז מה את עושה עכשיו", "מה את הולכת לעשות", כי ברור שאם עזבתי מקום עבודה בטוח ויציב אז יש לי איזה תפקיד חדש שממתין לי, או לפחות תכנית.
אז לא ממש, יש לי תכנית מעורפלת, והרבה מחשבות, ואני מנסה לתת להן אט אט לנבוט ולצמוח.
ובעיקר מרגישה בוחרת. למרות שמילאתי את ימיי במשימות ובניתי לי לו"ז מפורט, כי יעילות ועשייה עושים לי טוב, ומריחת זמן עושה לי רע, וכששואלים אותי איך בחופש אני לא מרגישה בכלל בחופש – למרות זאת יומי צפוף, אבל הוא לא עמוס. כלומר אין בו את חווית העומס. כי הוא נטול את אותו ממד של מתח או לחץ או איזה אלמנטים אחרים נסתרים מהעין שעוד לא זיהיתי אבל היו בו קודם ונמצאים אצל כולנו בחוויית העומס שלנו, ומתעתעים בנו כאילו שהקושי הוא בעומס המשימות. אבל אני מזה זמן כבר הבנתי שזה לא נכון. הקושי הוא באותם מרכיבים שנדבקים אל העשייה ולא טובים ולא נכונים לנו, והם מערבבים וצובעים את הכל. בלי שנדע להפריד.
ובעיקר יש בלו"ז שלי הרבה בחירה. והבחירה עושה את כל ההבדל. ועליה אני צריכה לזכור להודות בכל יום ויום, ולהתפלל.
ואני בוחנת את ימיי בעבר, כמה בחרתי באמת וכמה נעתרתי, וכמה נסחפתי וכמה נגררתי, ואני שמחה ומודה לה' על ההתקדמות בחיי. על אף שכברת דרך ארוכה עוד לפניי. וכשאני הולכת ורצה ומסתכלת על המכוניות השועטות ונזכרת שרק לפני רגע גם אני שעטתי ככה, ואולי עוד זמן לא רב אשוב לשעוט, אני שואלת את עצמי, למה. למה אנחנו עושים את זה לעצמנו, ואיך הפכנו לעבדים בחברה מודרנית של מרוץ תחרותי חסר נשימה ומתי יש לנו זמן להיות רגע בקשב. בקשב לעצמנו פנימה, למה שעמוק בתוכנו וקשה להגיע אליו אם לא נעצור ונתבונן; בקשב אל העולם שסביבנו, פלאיו וניסיו; בקשב אל מי שמחדש את העולם הזה בכל יום תמיד ושולח לכל מי שרק מבקש הכוונות דקות-דקיקות, שאפשר כל כך בקלות לפספס אותן.
צילום: רחלי סגל
ובימים אלה אני נזכרת במילים הנפלאות מתוך נאומו האחרון של עו"ד יעקב ויינרוט ז"ל. לקראת סוף דבריו הוא דיבר על תורת הניגון של ר' נחמן, ואמר: "כל אחד ואחד מאתנו שמע, ולו פעם אחת בחייו, את המציאות כשירה. המציאות שרה לנו, בהיפתח כותר של פרח, בפכפוך המים של הנחל, בשחר העולה קמעה קמעה, בזהרורי השמש השוקעת, באוושת העלים, בדממת המדבר, בקולות מים רבים אדירים משברי ים, בצחוק של ילד, בדימיון של תינוק, בעולל שיונק משדי אמו, באהבת נעורים ראשונה, ברדת השלג הראשון, בפסגת ההר ובענוותנות של הגבעה, בתהום רבה ובציוץ הציפורים. כל אחד מאתנו היה לו מומנט כזה שהוא ראה בו שירה. אלו דברים של יום יום שהחיים מזמנים לנו. אנחנו, לא שומעים את השירה הזאת, משום שאנחנו רצים במרוץ החיים שלנו, שמחריש את האוזניים שלנו.
"אנחנו לא מסוגלים לשמוע את השירה של המציאות", המשיך ויינרוט, "אבל המציאות שרה. אם תקחו את כל הפיזיקאים וכל הבוטניקאים ואת כל המדענים יחד, הם לא יוכלו להכין כותר של פרח נפתח. אין דרך בעולם. תקחו את כל הסופרים וכל המשוררים וכל האומנים, הם יוכלו לכתוב על האהבה, הם לא יוכלו לכתוב אהבה. הדברים הכי פשוטים בחיים שלנו הם שירה, הם לא ניתנים לכיול בתוך הדברים".
המציאות שרה, יש בה כל כך הרבה שפע וברכה, אבל רוב חיי לא שמעתי. צריך במודע לפתוח אוזניים ולפקוח עיניים לשמוע ולראות. זו לא ברירת-המחדל שלנו. האם אצליח לשמור את הקשב הזה בחיי גם כשאמצא עבודה חדשה? האם התובנות על הזמן ועל מה שבאמת חשוב ועל האוויר ועל הברכה ועל המשפחה ועל השמחה ועל הבריאות – ילוו אותי גם כשאחזור למעגל העבודה? אני יודעת שזה אפשרי, שזה עניין של חשיבה ותכנון נכון, וניהול זמן יוזם ולא נגרר, והפקת לקחים תמידית ונחישות. ובכל זאת לא ברור לי איך עושים את זה. עדיין. אולי התובנות ינבטו אט אט ויצמחו בי בתקופת הקשב הזו, המופלאה.
—
מאירה דולב – נשואה ליעקב, אם לשישה (לא סתם שישה – חמישה בנים ובת). נולדה בחברון, גדלה באלון מורה שבשומרון, והיום גרה בטלמון.