ימי מלחמה, והשפעתם הפסיכולוגית על ילדים
בזמן אחרון, אני רואה ריבוי כתבות של אנשי מקצוע שונים, הדנים בהשלכות והשפעות של מצב בטחוני על מצב הרגשי של ילדים. לרוב, המומחים מונים את ההתנהגויות החריגות, כגון: ההעדר תיאבון, סיוטי לילה, התנהגויות המבטאות כעס, רגרסיה בהתפתחות וכו'. המומחים מתייחסים להתנהגויות "חריגות" אלה כמשהו שדורש התערבות מיידית של אנשי מקצוע, ובעיניי יוצרים ע"י כך את הפאניקה בקרב הציבור. אני יותר מבטוחה, שכל הורה ימצא לפחות תסמין אחד שמונה, אצל אחד הילדים שלו.
ובכן, הייתי רוצה לעשות קצת סדר: אם ילד חווה פחד כי הטיל פגע בביתו הפרטי והוא בוכה יתר על המידה ואולי אפילו אינו מוכן לדבר כי נמצא במצב של הלם….זה נורמאלי! כן, תופתעו לשמוע זאת, אך זה אכן נורמלי. כשאנחנו מדברים על פחד, אימה, מצב לא צפוי, כל רגשות אלה הינם נורמאליים לחלוטין שמטרתן להגן עלינו ולגייס את כוחותינו הפנימיים ע"מ לברוח או להימנע מהסכנה (האמיתית או המדומה). וכל סטודנט לרפואה יספר לכם על תגובות פיזיולוגיות נורמאליות של אדם הנמצא תחת מצב של לחץ/פחד וכו'.
אתם בטח תשאלו:"מה קורה אם הטיל לא פגע בבית, אך הילד מגלה סימני מצוקה קשים"? לשאלה זו, אני אשאל אותכם בחזרה:" ואיך אתם, ההורים מגיבים במצבים אלה?" לרוב, התשובה תהיה ברורה וחד משמעית. ההורים פתאום יתחברו לעצמם: לרגשותיהם ולמחשבותיהם , וישתפו בתחושות הפאניקה ובהלה אישיות שלהם, מהלא נודע, מלא צפוי ומה אם…..
הילדים קוראים אתכם, הם לא רק שומעים ולא רק רואים, אלא גם מתייחסים לשפת גופכם. לכן המסרים הכפולים מהווים בעיה רצינית בתקשורת בין הורים לילדים, ואף גורמים בהמשך להפרעות התנהגות קשות אצל הילדים (על כך תהיה הכתבה הבאה J) . לילדים הקטנים אין מושג קלוש על השפעות והשלכות של נפילות הטילים בשטחה של מדינת ישראל. הם מגיבים "בתגובת המראה" של הוריהם. "אם הם מפחדים, אז כנראה שיש סיבה" – חושבים הילדים, ומאמצים לעצמם התנהגויות בהתאם.
אז מה לעשות ע"מ שילד לא יפתח חרדה? קודם כל להיות נוכח שם, ליד ילדכם! המחקר של אנה פרויד, שהתפרסם ב1943 דיבר על כך שילדים שעברו זוועות של מלחמת העולם השניה, אך שהו פיזית עם הורים שלהם, גדלו כאנשים חזקים המסוגלים להתקדם ולהתפתח ובוודאי שלשרוד כל דבר. במחקרים פסיכולוגיים הבאים (עד שנת 2012) , שבדקו תופעות אלה אכן מצאו קשר ישיר בין נוכחות פיזית של ההורה לבין התפתחות או חוסר התפתחות של סימני פוסט טראומה. לפי מחקרים אלה, ילדים שהורחקו מהוריהם (למקום מוגן, הרחק מאירועי מלחמה/אלימות), נטו יותר לפתח סימני פוסט טראומה, בניגוד לילדים שנשארו עם הוריהם .
מאוד חשוב לא רק להיות נוכח פיזית עם הילדים, אלא גם להתייחס להתנהגויות ואמירות של ילד שלכם! להיות סבלניים כלפי הבכי בלילה וכלפי הרצון להשאר בממד בשעות היום. על תנסו לחזור לשגרה כמה שיותר מהר, אם ילדכם אינו מוכן לזה. לצערי הרב, נסיבות החיים וחברה שלנו, מאלצים הן את ההורים והן את הילדים לחזור כמה שיותר מהר לשגרה: עבודה, לימודים. ולעיתים התגובות של ההורים המאיצים בילד ש"כבר יירגע ולא יפחד", במקום לעזור, עלולים לעורר בו רגשי אשמה, וכתוצאה מכך עלולים לגרום להתפתחות של תסמיני פוסט טראומה. (כשמדובר על סימני פוסט טראומה, הכוונה לחזרתיות של אירועי טראומה עצמה – במחשבות, בחלומות וכו')
ומה קורה, כשאתם בעצמכם נמצאים במצב של פוסט טראומה? אתם חייבים לקבל עזרה רגשית. כי במידה ותתעלמו מעצמכם, לעולם לא תהיו פנויים מספיק , למצב הרגשי של ילדיכם.
תשמרו על עצמכם,
שלכם,
ילנה גלוזמן
מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת
MA בפסיכולוגיה חינוכית יישומית – ייעוץ חינוכי
http://www.family4u.co.il/#!-/c7di
