אחרי שכל העולם הגסטרונומי חגג את הופעתו של טרנד הבירה ואחרי שכל כתב שמכבד את עצמו הכריז על העשור הקרוב כעשור הבירה; אחרי שחזו את השתלטותה על עולם המשקאות שלנו וניבו לה התפתחות וצמיחה מהירה, קם לו היין והחליט לעשות מעשה. רעש תרועות הטרנד וזרקורי הכוכב העולה לא יצליחו לגנוב לי את מיקומי, חשב לעצמו. כדי להוכיח את כוחו, הלך היין על השילוב הבלתי צפוי, על החיבור בין שני עולמות שעל פניו אינם יכולים להתחבר יחד. הלך היין ופלש לתוך עולם הגלידות.
אם נדייק קצת יותר, אז איתי רוגוזינסקי, האיש והחזון, אוהב יין מושבע ויוצר טעמי גלידות חדשות נלהב, הוא האחראי לעניין. הוא זה חשב וחשב חיפש וחקר והחליט לצאת מהקופסה אל ההרפתקה בין הכרמים של יקבי בנימינה. שם הצטרף אליו היינן אסף פז. את התוצאה של הטיול זכיתי לטעום בגלידה "וניליה" שברחוב בוגרשוב בתל אביב.
השלט הכריז על "ימי בנימינה בויניליה", גלידות קושטו באשכולות ענבים וצוות הטועמים המבינים וביניהם אני, היו מופתעים עד מאוד ברחוב תל אביבי שבו שום דבר לא באמת יכול להפתיע. 4 טעמים חדשים של גלידה הושקו ביום הזה, ארבעתם בטעמי הענבים המיוחדים שמיועדים לייצור היין. מבין 20 הזנים המיוחדים של ענבי היין שמטפחים ביקבי בנימינה, בחר איתי את בעלי הארומות החזקות ביותר, ממש לפני התסיסה הוסיף להם סוכר (באחוזים נמוכים) ויצר 4 סוגי גלידה מיוחדים.
מהפכני? חדשני? להלן התוצאות:
גלידה מענבי מוסקט שעשויה מ-55% פרי היא בעלת מרקם קפוא של סורבה, ארומה פרחונית מבושמת ומתיקות גבוהה. מאחורי הקור של הגלידה יכולתי לזהות במרומז את הארומה הענבית הייחודית אבל אם להיות לגמרי כנה וחצופה לא מצאתי בו זכר למשהו שמתחבר איכשהו ליין (לנוכח קריאות התפעלות של המשתתפים האחרים הבנתי שזאת לא הגלידה אלא כנראה אני).
גלידה מענבי זינפנדל בצבע בורדו עז בזכות "הישיבה של 24 שעות על הקליפות" (לא הבנתם? לא נורא גם אני לא) היא בעלת טעם מרוכז וארומטי אבל הזכיר בעיקר לא את היין אלה את התותים המסוכרים או את סוכריות הפטל על מקל אם תרצו. ושלא ימכרו לי את "אחוזי הסוכר הנמוכים" כי נמוך זה יחסי ובעיניי, אחת שלא אוהבת מתוק, כנראה גם מה שנמוך יכול להיות מתוק מדי.
גלידה בטעם פטי ורדו שטעמתי הייתה בעלת מרקם חלק וכיפי הרבה יותר מקודמותיה וצבע סגלגל של אוכמניות. הו! עכשיו זה מתחיל להיות דומה לגלידה אבל עדיין, איפה היין? הוא התגלה לאחר כמה דקות כאשר הפרחוניות נפתחה בפה והוצפתי בחמיצות חורקת השיניים.
גלידת סוביניון בלאן שעשויה מענבים שכבר עברו תסיסה הייתה המענה לצורך האלכוהולי שלי, שהטעמים הקודמים רק התגרו בו. היא הביאה עימה את הטעם האמיתי האהוב והמוכר של היין והצטיינה במקרם של סורבה, צבע של שלג לבן על גבול שקוף, שבזוויות מסוימות הופך לירקרק, חמיצות גבוהה, ארומאטיות קיצית עשבונית וטעם רענן עם ניחוחות טרופיים. החריפות האלכוהול שנפתחה בחום של חלל הפה גרמה לי להבין את כוונת המשורר אוהב היין איתי רוגוזינסקי.
בכימיה הפסקתי להבין כבר בכיתה ז’ אבל הסבירו לי שבגלל הטמפרטורות הקרות של הגלידה קשה להרגיש את האלכוהוליות של התירוש, מה גם שרמת האלכוהול של התירוש בגלידה יורדת ל- 2.5% בלבד בגלל תוספת הסוכר, אז לאלכוהוליסטים כמוני זה אומנם לא מספיק אבל לילדים שהוריהם לקחו על עצמם בתור פרויקט חינוכי להנחיל לצאצאיהם אהבה לטעמים פלצניים כבר מגיל הרך, כן ועוד איך. למרות השם "גלידה" שקיבלו המוצרים החדשים של וניליה, לפי המרקמים הייתי משייכת אותם דווקא לאחיה הסורבה, אבל זה לא מה שחשוב, מה שכן הוא שלא תפספסו את "ימי הבנימינה בויניליה".
