ילד – כמעט נוצרת בגופי . בנשמתי – נבראת.

הלוואי שיכולתי להתחיל מהתחלה. כמו במחשב. אילו יכולתי לעשות ריסט על מה שהנשמה שלי עברה, לגוף ולעיניים שכבר כמעט חוו הכל. אילו יכולתי לעשות ריסט למה שחשבתי, למה שהרגשתי, למה שידעתי – אולי הייתי במקום אחר. זו ברכת הדרך שאולי יכולתי לשאת אבל גם מזכרת צורבת למה שיצא.
אילו יכולתי – אילו יכולתי הייתי מוותרת על החיוך, מוותרת על המון , מוותרת על השמירה, על ההגנה, אולי משאירה לי אותי כמו שחשבתי והרגשתי שרציתי להיות – אולי הייתי משפחה כמו שאני רוצה. אולי לכן אני שורדת. אתה הרי יודע כמה שרציתי שיהיה אחרת – רציתי לחיות ולא רק להיות שורדת.
תחושת האובדן וחוסר היכולת להבין, המחשבות והתחושות שלי הן משהו שאני לא יכולה בהן לגעת, יש להן את יכולת ההתחמקות הזו של אשליה מתעתעת. לעיתים אני חושבת שאילו הייתי….ואולי אחרת – הייתי מחבקת אותך עכשיו לעולם, אבל פתאום איזו חוויה מטלטלת מחזירה אותי לעכשיו, ומחזירה אותי לכאן.
זה כאן ! זה עכשיו! אי אפשר – זה משהו שאני לא מסוגלת, זה מה שמסתובב בחלל הפנימי שלי – מן דיאלוג שנוצר בין החלל, האובדן וחוסר היכולת לתפוס ולהבין. המחשבות והתחושות שלי משקפות למעשה עוטפות אותך , את מה ומי שיכולת להיות אצלי ואיתי כאן ועכשיו.
זה כמו להיות עובר בבטן (אני מניחה), ראיתי בתמונות US של חברות, ראיתי משהו שקוף, עובר, מזמין, משהו שמאפשר לתחושות ולמחשבות שלי לעבור אבל לא להיות מסוגלת לאמץ אותי אליו.
קשה לומר שאני אדם שחסרות לו מילים, אני חושבת שיש לי רפרטואר סביר ובדרך כלל אני יודעת לעשות בהן שימוש מושכל – אבל המילים האלה הן מילים פוצעות, מדממת, עוברות וחוצות אותי כמו סכין מנתחים חדה שמבתרת מקום מקודש שצריך להיות שלם. הכאב הצורב של סכין קר , של חדר ניתוחים – אלה באמת העוצמה שבמילים. אין כאן רוך, אין כאן עדנה או חמלה, אין מקום להכלה. יש את הקור וחדות סכין המנתחים שלא משאירים מקום לטיפה אחת של נחמה.
תחושת הלב והאינסטנקט הבסיסי הם לרצות לגעת, לחוש, לדעת אותך – אבל זה כמו לשוטט בחלל הזה ולראות את האותיות והמילים מרחפות ולנסות להושיט יד לגעת. לאסוף אותן את האותיות , להפוך אותן למילים ומשפטים – לומר לך שכל כך רציתי והיום אני חושבת שאולי לא מספיק, אני מתחילה להתפתל בין המחשבות ומילות "אילו"….הרי כולם חכמים ורגישים ואומרים ש"יכולת – אילו רצית מספיק וגם  היו המון דרכים אחרות …" מאיפה אתם יודעים?? – אז אולי לא רציתי מספיק, מה אתה אומר? מה אתה חושב או מרגיש? אם היו לי חמש דקות אתך היית יודע…אם היה איזה מטה קסמים ופיה שמסתובבת ומפזרת אבקה של משאלות, לא הייתי מבקשת הרבה – רק בך לגעת. אולי זה הרבה וגם אין כאן קסמים.
צריך לרדוף אחרי המציאות. צריך ליצור אותה וממנה ממש כמות שהיא. כשאני מתבוננת בשקיפות אני מרגישה ורואה איך המילים מתקרבות ומתקרבות כמו ילד שמתקרב ותחושת הפספוס סוחפת אותך הרחק עד שאי אפשר לגעת.
אני מנסה לחשוב ולהבין, אני מנסה להרגיש ואני לא מצליחה להגיע – אתה עומד ממול, ואצלי , החלל שבתוכי בולט ופוצע. פוצע ומדמם ומזכיר לי אותך ומרעיש כדי שארגיש אותך כל רגע, כל דקה. אני עומדת מולך, איתך, לידך – אתה בתוכי, ואני מרגישה שאי אפשר ככה, אני לא יכולה יותר. אתה מזכיר לי את האקורדיאון, אתה מתרחב ומתכנס לך עם האותיות והמילים שכל כך רצינו לדבר וזה מפחיד ואין לי כח, זה מייגע ומרתיע ומדמם לגעת בדיאלוג הזה שוב. זה לגעת בך ולהרפות ואני אף פעם לא יודעת באיזה מקום לך לחכות. אני לא יודעת אם נפגש. הלוואי. אני לא יודעת אם תחזור, אולי תצליח לבוא, אבל זה רק אולי וזה  גם בלתי צפוי וזה מפחיד, מצמית ומאייים נורא. אבל זה אוהב כפליים ואני מוכנה לחיות עם הפחד וחוסר הידיעה אם הייתי יודעת שתבוא בחזרה.
אין לי כח וזה מאד מתיש. אני עייפה, אני מנסה לאסוף את עצמי כי אני מרגישה כבר כל כך הרבה זמן שבעצם אף אחד לא יוכל להכנס ולמלא את החלל הזה. אני מבינה ברציונאל – אבל אני תמיד משאירה לי משבצת של תקווה לא מוסברת. לא כל דבר צריך להסביר.
אי אפשר לוותר, אני צריכה לדעת שהשארתי לך דרך כניסה אם תבחר למרות שאני יודעת שאף אחד לא יוכל להכנס לחלל הזה. זה באוויר, זה יישאר בחלל. זה נמצא כאן באוויר מעלינו, אבל זה לא כאן ולא עכשיו. זה קרוב וזה רחוק, זה כמעט לגעת וזו התחושה שהכי מתעתעת, הכי מפחידה, הכי מייסרת, הכי נוגעת, הכי קיימת והכי בלתי אפשרית.
ילד, לו היית.