ילדי עץ הסיגלון/ סהאר דליג'אני

ספרה של סהאר דליג'אני מדבר על אהבה שהולכת יד ביד עם סיפור מלחמה, סיפור של ארץ שסועה וקרועה. אהבה בין ילדים להורים, בין נשים וגברים ובין אנשים למולדת…

yaldey_etz_hasiglon

סהאר דליג'אני נולדה בכלא בטהארן, ומספרת את סיפורה של איראן המהפכנית מנקודת מבטם של אמהות, אבות, ילדים ואוהבים שחיו בטאהרן של אחרי המהפכה. היא מספרת את סיפורם של מספר נפשות שחיו את המהפכה, חלקם שרדו אותה, חלקם לא וילדיהם ונשותיהם נותרו שם לספר…
ספרה של סהאר דליג'אני מדבר על אהבה שהולכת יד ביד עם סיפור מלחמה, סיפור של ארץ שסועה וקרועה.

שנות השמונים בטאהרן היו שנים קשות של מהפכה. בימים אלו הטרור והפחד שלטו ברחובות, אמהות ואבות בבתי סוהר והילדים נותרו מאחור אצל בני משפחה. היו אלפי ילדים שהאמהות והאבות שלהם מעולם לא חזרו מבתי הסוהר.
ב-1988, שנת המלחמה האחרונה, המלחמה המקודשת, היה הזמן המתאים ביותר לנטרול מתנגדי המשטר בלי להשאיר עקבות. שערי בית הסוהר היו סגורים, כל הביקורים בוטלו, והטיהור החל. נערכו משפטים שבהם ועדה מיוחדת הקבעה את מי להוציא להורג.
היה פער אדיר בין מה שאפשר היה לדבר עליו בבית לבין מה שאפשר לומר בחוץ, מעבר לדלת הסגורה. אלה היו עולמות מקבילים. עולם אחד שבו דבר לא הוסתר, לא זיכרונות ולא הבוז המשפחתי למשטר , ועולם אחר שבו הכול היה אסור, הקולות היו מהוסים, וילדים ירשו את הדריכות מול כל דבר שעלול לסכן את המשפחה שלהם, ילדים נשאו את סודות הוריהם כבדים כמו שק מלא סלעים שלעולם לא יכלו להרפות ממנו.
עץ הסיגלון, מסמל את הבית, המשרה נינוחות, שלווה וסוג של נחמה. ניחוח וזיכרונות מתוקים אפפו את העץ, שהילדים גדלו תחתיו.

דבר לא נשכח מהימים האלה שחלפו. הם לא הצליחו לשכוח גם אם ניסו לטובת הילדים, למען העתיד. העתיד עיצב כל צעד שעשו בחייהם, כל החלטה שקבלו. הוא היה נוכח שם, בעומק העפעפיים. די היה שיעצמו עיניים כדי לראותו, כדי לחיות אותו מחדש…העתיד הוכתם כבר מזמן וכמוהו הילדים.
חלקם של הקורבנות או ילדיהם הגרו למדינות אחרות. אך, המעבר לארץ אחרת לווה בייסורי מצפון: ביצה של זיכרונות, של חברים שהושארו מאחור, הבטחות שלא קויימו, מאבקים שלבסוף הרפו מהם.
הרחק מארצם עיניהם איבדו את הרפרוף המתמיד, החיפוש הבלתי פוסק אחר הסכנה, האוזניים התכווצו בחזרה לגודלם הרגיל,ושוב לא צריכות להתאמץ ולגלות רגישות מיוחדת, משום שכל מה שהן מסוגלות לשמוע הוא לחישות. בארץ האחרת כולם מסוגלים להרגע קצת, להשקיף ולהרהר ולהגיע למסקנות, ולאהוב\ לאהוב בלי פחד מהגרוע מכול, בלי להפנות אצבע מאשימה בלי להלחם ללא הרף בריח הדם הקרוש בנחיריים.

אך, למרות הרגיעה הם הרגישו שכל אחד מהעולמות גורם לאחר להראות בלתי אפשרי ורחוק. חלקם אף חזרו בחזרה לטאהרן,פשוט לא יכלו להתנתק.

בתוך מערבולת זו של הרגשות, נוצרו סיפורי אהבה בלתי אפשריים,לא רק בגלל המרחק הפיסי (איראן- גרמניה, איראן- איטליה),אלא גם בגלל המרחק הנפשי. האהבה למולדת, הרצון להלחם עליה מול אלו שכבר נואשו לחיות בפחד.

הסיוט של טאהרן של שנות השמונים חוזר עשרים ושלוש שנה מאוחר יותר. עכשיו כולם יצאו לרחובות. ילדי הקורבנות וגם ילדי הפושעים. כולם רוטטים בתקווה, בציפייה, בביטחון.הדם שנשפך ברחובות גרם לאנשים להיזכר בדברים שהם כמו שכחו מזמן…

האם האהבה תרפא את הפצעים?

XOXO

אחת שיודעת 😉

קרין מילשטיין
סטייליסטית, מאמנת כושר ובוגרת תואר שני לתקשורת ועיתונאות. זה מה שיוצר את הבלוג על תרבות, סגנון חיים, טיולים, ביקורת ספרותית, שירה ועוד... מוזמנים לקרוא, להגיב ובעיקר להנות... XOXO אחת שיודעת ;-)