ילדים ונוער אבודים

IndiaPic1
כמה ילדים , נערים ונערות אבודים יש במדינה שלנו?

יש את הילדים שחיים לכאורה במשפחותיהם, מתפקדים כלפי חוץ באופן נורמטיבי.
כמה ילדים יש שמוצאים לפנימיות כאלו ואחרות? וכמה יש שגדלים במשפחות אומנה?

אני רוצה לדבר על אלה שמגיעים לפנימיות ושם חייהם מופקדים בידי אנשים זרים שאם המילה אחריות , מסירות, ערכיות וחמלה הם לא השפה שלהם, אז מי שומר על הילדים ואמון על בריאותם ונפשם?

בקיץ 2017 אני נוסעת לדרמסלה בהודו, מחפשת לי את השקט הפנימי אחרי שנה עמוסה ופורייה. אני מגיעה לבדי ואחראית בלעדית על זמני הקדוש ונעה לי בחופשיות נטולת אחריות. בשבילי הודו קסומה. הריחות , הצלילים והטעמים משכרים. מתפתחת אהבה, אהבה עצמית שלי אלי , הערכה וקבלה אין סופית , טיול שהוא מתנת חיי.

בטיול אני פוגשת מספר נשים שונות אחת מהשניה וכל אחת משפיעה עלי בדרכה המיוחדת. בארוחת בוקר קסומה אני פוגשת בחורה ישראלית בת 22, היתה קצינה, היתה בשנת שירות וגדלה בפנימייה, ילדה ערכית כזאת עם נשמה גדולה.
ושם ,בהודו, היא מספרת לי שלפני הטיול עבדה כמדריכה בפנימייה במרכז הארץ, שם היא נחשפה למערכת סבוכה ופוגענית כלפי ילדים חסרי כל , אשר נשלחו לפנימיות מסיבות כאלה ואחרות. האפשרות להניח כתף על אמא או אבא נשללה מהם מכורח המציאות והם נתונים לחסדם של אנשים זרים האחראיים עליהם. האנשים האלה אמורים להיות העורף של אותם ילדים.

שם בהודו היא מספרת לילדה שבי על ילדים אבודים, פגועים ללא תמיכה , שעל כל קבוצה גדולה שמים מדריכה ללא הכשרה ממשית.
והיא על כתפיה יש נשמות רכות , טועות , מחפשות נחמה.
שם בהודו היא מספרת לי שזהו זה. הסיפור על מה שקורה בפנימייה כבר יצא והסיפורים נשמעים בגבורה.
איכשהו עיתונאית יצרה קשר והם המדריכים סיפרו את כל מה שעיניהם ראו. התקשורת מעורבת ותצא כתבה על הפנימיה ועל הזוועות שהילדים עוברים שם, על פיקוח חסר ועל ילדים שמנהלים את עצמם- "החזק שורד"

היא מספרת לי בכאב כמה אין לה הכשרה וזו רק היא ועוד בת שרות תמימה על קבוצה גדולה של ילדים תועים שבכלל לא בחרו שם להיות והיא כילדה שגדלה בפנימייה , מכירה, יודעת מהי חוויה טובה , אינה יכולה להעניק לילדים את החוויה שהיא עצמה חוותה כילדה, כי שם היא מופקרת לבדה ללא רשת תמיכה או הכוונה או הדרכה, רק היא ובת השירות.

היא לא מוכנה לשתוק יותר היא אוזרת אומץ להוציא את הזוועות כי נפשם של הילדים הטועים חשובה לא פחות.

היא מספרת לי על כתבה שתצא ותגלה הכל , בעיקר את החוסר בתמיכה, הכלה, חמלה ועזרה. היא מספרת לי על בנות שנפגעו מינית שעליהן במיוחד צריך לשמור , הן במיוחד צריכות סביבה תומכת , אוהדת, רגועה שתחזיר להן את הביטחון בחזרה. והינה דווקא אותן בנות מופקרות לכל דיכפין, כי הרי זה מה שהן מכירות. הרי אם אבא שלי או דוד שלי פגע בי מינית , אז למה שאני לא אתן גם לזרים לפגוע בי?
זה כנראה מה שמגיע לי או זה מה שעושה לי טוב כרגע. החשיבה והרגש כבר פגועים וכדי להחזיר עטרה ליושנה נדרשות שנים של טיפולים, תמיכה ושינויים של דרכי חשיבה שיחזירו וירפאו את הנפש האבודה.

וכשהיא מספרת לי גופי נכמר והכאב הוא אין סופי, הרי מי ישמור על ילדי הכפר? במדינה שלנו צריך להקצות משאבים רבים לכל הילדים שהוצאו מביתם הלא עוול בכפם, הרי הם לא בחרו , זו המציאות שהם אליה הובאו, נשמות רכות , טועות מחפשות נחמה בבריות.

אני והיא נפרדות בחיבוק גדול , למרות שהפרש הגילאים בנינו הוא בערך 20 שנה אני מוצאת בבחורה המדהימה הזו איזו נחמה, היא אומרת לי אל תדאגי שיקמה אני לא אשתוק, זה כבר יוצא לדרך ומכאן אין דרך חזרה. משהו יצטרך להשתנות ואני אעשה הכל כלל לחשוף את הדברים.

היום אנחנו בתחילת מרץ אני בסופ"ש מתוק בביתם של הורי בעלי, קוראת את עיתון שבת, שקט ושלווה של סופ"ש, המשפחה ביחד, אני צופה על ילדי בנחת יודעת שהם איתי ומוגנים בכל דבר.

בעיתון אני קוראת כתבה על חניכים בפנימייה שזוועות רבות שם מתקיימות ואף אחד לא יכל לשתוק, אני גאה בה בבחורה הצעירה מהודו , גאה בהחלטתה להוציא את המידע החוצה כי עכשיו כבר אין דרך חזרה…