סמולנית, אשכנזייה, לסבית, מגעילה, סתמי!

אז לפחות 35 אחוז מגילויי השנאה ברשת מופנים כלפי . מה אפשר לעשות מול זה

image

אחת, שתיים, שלוש. ״ תמותי״ אחת שתיים שלוש ״ הלוואי שתאנסי״ אחת שתיים שלוש ״שנאה״.  ככל שלוש שניות עולה ביטוי שנאה לרשת. על פי מחקר של קרן ברל כצנלסון כבשיתוף חברת המחקר vigo עבור השדולה למיגור השיח האלים ברשת ואני בתור מי שנמצאת לפחות בין 35% ( 15% מביטויי השנאה ברשת הם נגד להטב"קים 20% כלפי שמאלנים) ממי שחיצי השנאה מכוונים עליה מרגישה את אותם אחד אחד עמוק בתוך הלב.  

בהתחלה הם כאבו נורא, כל משפט, כל תגובה היו שורפות כמו חומצה נוגעות עמוק בצלקת  בפצע שנשאר שם מאז הייתי ילדה שאחרים מכנים בחביבות ״ ילדת כפות״, כי לחטוף כל יום מכות זה בעצם מצחיק נורא ״ובכלל תפסיקי לבכות זה מגיע לך יה מוזרה״. בהתחלה הייתי עונה לכולם, לכל תגובה, לכל אמירה. גם כאשר נשאלו אותן שאלות שוב ושוב, גם כאשר נאמרו דברים ללא רצון באמת לתגובה, גם שנזרקו דברים רק על מנת להטיח לחלל הווירטואלי רעל כאב ושנאה.

מי שמכיר אותי יודע שאני די שקטה, לא ממש כזו שעומדת על ארגז בלבה של עיר ומדברת. גם במרחב הווירטואלי לא הייתי מאלו שמגיבים ובוודאי לא מאלה שמנהלים ויכוחים, אבל אז לפני כשנה העזתי לכתוב "חג גאווה שמח" ואחרי שלושה ימים עדיין מצאתי עצמי ומגיבה ,ומגיבה, ומגיבה. הרגשתי מיואשת, הרגשתי מותשת ובעיקר מושפלת. השנאה שהציפה את המסך שלי הותירה אותי עם תחושה קשה של חוסר הגנה, ולא עזר שמנהל הקבוצה ניסה למחוק, להגיב לבקש והתריע ולא משנה שהיו כאלה שתמכו, שניסו להגן בתגובות . השנאה נשפכה, ונשפכה, ונשפכה.

במשך הזמן למדתי לסנן, להתעלם. למדתי להיזהר מטרולים, ולא להאכיל אותם. אספתי לעצמי תשובות מוכנות מראש. למדתי להפסיק דיון מעיק ובעיקר מודה למדתי לסנן אנשים. כאשר אדם לא נעים לי ברשת אני בקלות מפסיקה חברות. מי שהדף שלה מלא מילים לא נעימות לי מפסיקה להיות בקשר איתי. וזה עדין לא תמיד מספיק, כי בכל פעם שאני לא מתאפקת וכנסת להביע דעה אני מסתכנת באיחולים לבביים של מוות בייסורים.

יש משהו במרחב הווירטואלי שמשחרר מאנשים מכל המסננים, מכל העקבות, אולי כי אתה לא רואה את המבט של מי שמולך. אולי כי את יכולה להגיב כל כך בקלות, אולי כי אתם חשופים לכל כך הרבה אנשים. אבל מה שברור שכמות ביטויי השנאה עולה וגואה ברשת. וכאשר משהו עולה וגואה הוא בסופו של דבר נשפך, נשפך מהמסך החוצה ומציף את הרחובות שלנו. השיח בינינו הפך לאלים, מתלהם, שמהותו הוא התנגחות, העלבה השפלה מחיקת הצד השני. אין שיח בוודאי שלא הקשבה "אני יודע מה שאני יודע ושימות העולם, לא תשכנעי אותי במשהו אחר" . אמירה כמו "אינני מסכים עם דבריך, אך אלחם עד מוות על זכותך לאמור אותם" נראה שאין לה בכלל מקום בימינו, כי "מי את בכלל" .

תרבות הדיון היא דבר שנראה שעבר מהעולם, כי מה לנו מדיון, וגם תרבות היא דבר לא רצוי. ואנחנו המפסידים הגדולים כי המפלצת הזאת של חוסר תרבות וחוסר דיון , רק גדלה ודורסת בדרכה עוד ועוד א.נשים. ובבקשה לא לטעות אני לא מדברת על תרבות מסוימת להפך אני בעד ריבויי בעד גיוון. גיוון של דעות תרבויות מחשבות גישות. כי בטבע גיוון הוא כח (ככה זה באבולוציה) biodiversity  היא דבק שמחזיק את כולם ביחד מאפשרת את קיומה של סביבה בריאה . אני נגד ההשטחה, נגד האחדה נגד ההנחה שאני כבר יודע את ככל מה שצריך ואם אתם לא כמוני אז אני נגדכם. ובייחוד נגד התוקפנות שאומרת שאם אתם לא איתי אז אני גם רוצה את רעתכם. זה מקום מסוכן מאוד מסוכן .

אז מה עושים? מכניסים את הדיון למרכז. מלמדים את תורת הנאום, תורת הדיון. לעמוד מול אנשים ולהעביר את הדעה שלך, מבלי לבטל את הדעה של האחר, לעמוד מול הדעה של האחר ולא לאבד את הדעה שלך זה משהו שצריך ללמוד. ה"דיבייט" (debat) הוא משהו שאפשר וצריך לחשוף אותו לצעירים ולכולם. איך ? אולי בתוכנית הלימודים, אולי להקים בעולם הווירטואלי מקום אמיתי לדיונים (כבר דובר על "הייד פארק סלוני" ).

ומה בינתיים אני מזמינה את כולכם לכיכר ציון בירושלים. כבר שנה מאז נרצחה שירה ז"ל בכל יום חמישי בערב יושבים אנשים ומדברים, יושבים על מחצלות כמעט בכל מזג אויר ומדברים מתדיינים מתקשרים, ולא ממש לא תמיד מסכימים אבל מקשיבים.  כי זו המהות של  "מעגלי שיח"  אז מכל הלב אתם מוזמנות לדבר מוזמנים להקשיב.

 

סיפורי הדרור
בגיל 42. יצאתי למסע ... עם ארבעים נשים מופלאות. אחת מהן אמרה לי אם את כותבת אם יש לך מה להגיד לכי לסלונה... מאז סלונה ואני עברנו המון תהפוכות. אבל עדין אני כותבת. ועדין יש לי מה להגיד אז אני פה ומקווה שאתן רוצות להקשיב.