אמיר פיי גוטמן – עומד על צוק

ואז הים – אותה מפלצת אימתנית, שעליה דיברו במיתולוגיה היוונית, שלקחה לקרבה רבים וטובים. זאת שיודעת להטעות, להיראות שלוה ומלטפת הפכה באחת ליצור אוכל חיים. אותה אחת שאני מוצאת בה נחמה.

התמונה לקוחה מ - pixabay

 ים, אמיר פיי גוטמן, טביעה' משקפיים ורודים

"הטבע לעולם לא משלה אותנו,  אנו היחידים שמשלים את עצמנו." ז'אן זק רוסו

הגעתי אתמול לים. המקום האולטימטיבי בשבילי לשלווה. למולו גדלתי בילדותי ביפו. את הריח שלו נשמתי, זהו ריח חיי. כשהיינו הילדים היינו מטיילים בנמל יפו בו הגיעו אנשים לקנות מסוחרים דגים בתוך גיגיות ירוקות שזה עתה שלפו מהמים. וגם כשעברנו לחולון, מעולם מקום מגורינו לא היה רחוק במרחק נסיעה של יותר מעשר דקות. כשהתחתנתי ועברתי לתל אביב, בכל בוקר שתיתי את הקפה שלי מול  החלון הפונה אל הים במטבח ביתי.

גיליתי על עצמי במהלך תקופת גדילה בלתי פוסקת שאני מתקשה במוצאי שבת. האנרגיה של סופי השבוע לא קלה לי ואני נוחה להתעצבן ונכונה להתעצב. לעיתים קרובות אני מוצאת את עצמי מעבירה את אחר הצהריים של השבת, בשקיעה מול פיסת הטבע הנותרת במרחבים האורבניים המקיפים את חיי.

זה לא מתיישב עם העובדה שמעולם לא למדתי שחייה. ולמרות ששנים האשמתי את בית הספר הדתי שלא לקח אותנו לשיעורי שחייה ואת הוריי שלא התאמצו מספיק ללמד אותי, האמת היא שזה לא נכון. מילדות פחדתי מהמים. הם נראו לי מאיימים ובלתי אמינים. וכך אני חיה את חיי כשהטבע האדיר הנפלא והרחוק הוא גם סכנה שאליה אני ממעטת להתקרב.

השנה לקחתי שיעורי שחייה. למרות זאת, לא יכולה להגיד לכם שאני יודעת לשחות. כן, יודעת את התנועות, כן, יכולה להתחיל שחייה כשאני צפה אבל הפחד, הפאניקה מהמים.  אספתי את כל האומץ שאזרתי במשך 40שנות חיי וניסיתי. כמה ניסיתי להתמודד בעזרת מורה נפלאה. ובכל זאת, הפחד מהאפשרות שלא אצליח לנשום, שאשקע למעמקים. עכשיו אני נחה קצת מהמאמץ הזה, עוד יגיע היום לסשן חדש של מאמצים.

אותה חברה נפלאה קיבלה אותי בנשיקה וסיפרה לי את החדשות על אמיר פיישר גוטמן. ומאז אני בודקת כמעט אחת לשעה מה מצבו. לא רגועה, לא יודעת את נפשי מבילבול. איך זה יכול להיות ?

מועקה גדולה התיישבה לה על הלב שלי. בימימה קוראים לזה ערבוב – משהו שאינו קשור אליי תפס אותי לא מוכנה והנחית לי מכה גדולה. אין לי מושג למה. חשבתי שאני חסינה, שראיתי וחוויתי כל כך הרבה כאב שחישל אותי, ושוב…

ושוב אותה תחושה  הזדחלה לה לבטן שלי – כל מה שנדמה היה לי שאני יודעת – לא ידוע בכלל. הסדר הזה שאני עושה כל יום מחדש בראש מסרב להכניס את חתיכות הפאזל למקומן. הכל מפוזר ולא הגיוני. אמיר פיי גוטמן הרי ניצח פעמיים – גם עקף את הסרטן שמגיע לאחד מכל שלושה אנשים וגם את החיידק החמקמק שהתחזה לסרטן האימתני הוא הביס.

ואז הים – אותה מפלצת אימתנית, שעליה דיברו במיתולוגיה היוונית, שלקחה לקרבה רבים וטובים. זאת שיודעת להטעות, להיראות שליוה ומלטפת הפכה באחת ליצור אוכל חיים. אותה אחת שאני מוצאת בה נחמה.

אני זוכרת שהמתנה היא התשובה לעצב. מותר לכולנו להיות עצובים ולזכור שהחיים הם לאו דווקא סופים טובים.

לא נתפס.

 

עומד על צוק

היי פייב
מילים: אייל דסאו
לחן: אייל שחר

אנשים לא מבינים
קירות לאט מתקלפים
ואני בועט אני נושך
ואני בועט אני נושך
לא מבין לא מוכן
נגמר לי הזמן
לא חולם לא נרדם
נגמר לי הזמן
אולי אני סתם עומד על צוק
אולי כל העולם עסוק
אבל אני הולך
אני מוכן
אולי אני סתם עומד בחוץ
אולי כל העולם לחוץ
אבל אני הולך רחוק מכאן
אולי היום (הכל קליל)
תרים את הראש (הכל מקובל)
תסתכל לצדדים (מסכות)
נמאס מלחשוש (זולות לכולם)
כי כל יום שעובר (מזומן, מקולל)
נהיה מאוחר (עוטף אותך)
כי כל יום שעובר (מזומן, מקולל)
נהיה מאוחר(עוטף אותך)
לא מבין, לא מוכן
נגמר לי הזמן
לא חולם, לא נרדם
נגמר לי הזמן
אולי אני סתם עומד על צוק
אולי כל העולם עסוק
אבל אני הולך
אני מוכן
אולי אני סתם עומד בחוץ
אולי כל העולם לחוץ
אבל אני הולך רחוק מכאן (נגמר לי הזמן)