יש כל כך הרבה אנשים בעולם, היא יישרה את החצאית המנצנצת שלה עם שתי ידיה הקטנות, שרוצים שיראו אותם, יראו את מי שהם באמת, היא עמדה זקופה עם הרגל מעץ שלה על אדן החלון, ליד פרח הקדופול שהתחיל להיפתח, העיניים הקטנות שלה זוהרות בחושך, ומה אתך? היא שאלה, פורשת את הכנפיים הקטנות שלה, צריך לקחת סיכון, היא קרצה, נועצת בי מבט אחרון, ונעלמת. לא האמנתי ששדונים קיימים עד שיורובה צצה לי בחיים, אבל יורובה מורכבת יותר משדון, ותמיד כשהיא נעלמת אני לא ממש בטוחה שהיא תחזור, היא לא צפויה השדונת הזאת. על מה את חושבת? הוא שאל, מניח את הספר שקרא על השידה שלידו, מרפרף בעדינות עם האצבעות על הבטן שלי. הבטתי בו, נלחמת עם עצמי אם לספר לו, כל פעם עוברת לי מחשבה בראש שהנה הפעם אני מספרת לו, אבל הפחד משתק אותי, הפחד שהוא יחשוב שאני דפוקה בראש… את רוצה לשתף אותי? באותו הרגע הרגשתי שהוא באמת מתעניין בי, ולא רק בציצים החשופים שלי, בפעם אחרת, אמרתי, בועטת בשמיכה, מושכת אותו אליי, מבחינה בחיוך גדול שנמרח לו על הפנים…
את לא אמתית אתו, היא אמרה לי למחרת בבוקר, יושבת על הברז שבאמבטיה, משייפת בעדינות את הציפורניים הצבעוניות שלה. נבהלתי, נשבעת שנבהלתי, כל פעם שהיא צצה ככה פתאום היא מצליחה להבהיל אותי מחדש. ואת מפריעה לי לצחצח שיניים, השבתי לה בפה מלא במשחה כחולה, מנסה להתעלם ממנה, זה לא מה שאני צריכה על הבוקר. אם היית אמתית אתו, היא המשיכה, מתיזה טיפות של מים על הכנפיים הקטנות שלה, היית מספרת לו עליי במקום להזדיין אתו כל הלילה…את מתחילה לעצבן אותי! התאמצתי ללחוש, זורקת לכיוון הברז את מברשת השיניים שלי, מפספסת אותה בשנייה….יש עוד מישהו בבית חוץ מאתנו? הוא שאל, פותח את דלת האמבטיה בזהירות בדיוק שיורובה התעופפה מחוץ לחלון.
בפעם הראשונה שהיא הופיעה, גמגמתי, הייתי ילדה, אני לא ממש זוכרת באיזה גיל הייתי, הוא הנהן עם הראש, לוגם באיטיות מהקפה השחור שהכנתי לו, בהתחלה היה בה צד רע כי אנשים אכזריים תפסו אותה וכרתו לה את אחת מהרגליים שלה ביערות הגשם …תראי, מריונטה, הוא קטע אותי, מניח את ספל הקפה על השולחן, מיישר את הצווארון בחולצה המכופתרת שלבש, אני רוצה להכיר אותך, באמת. לזה לא ציפיתי, ציפיתי שהוא יחשוב שאני עובדת עליו, שנעביר את זה בצחוק, ונמצא את עצמינו במיטה, מזדיינים…תספרי לי מתי היא צצה, בלעתי את הגוש שעמד לי בגרון, מרגישה את הנשימות שלי הולכות ונהיות יותר ויותר לא סדירות…
אני מצטערת שסיפרתי לך, רכנתי מעליו, אני באמת מצטערת, מריונטה…שמעתי את הקול העדין שלה מאחורי הגב שלי, זאת לא הדרך! הסתכלתי על המבט המפוחד שלו, מתחנן שאפסיק, משמיע קולות מבעד למטפחת שדחפתי לו לפה. הוא רצה שאספר עלייך, אמרתי, רואה את הדמעות שלי מכתימות את הצווארון של החולצה המכופתרת שלבש, ואז הוא הסתכל עליי כאילו אני איזה משוגעת, ניסיתי להסביר לה. אני אוהבת אותך איך שאת, היא אמרה, עוצרת אותי מלהמשיך להחטיף לו אגרופים, עוזרת לי לשלוף את המטפחת מהפה שלו, ונעלמת בדיוק שהוא מלמל לעברי מילות תודה…
מריונטה, פקחתי את העיניים בבהלה, נראה לי שהיה לך חלום רע, הוא אמר, מביט בי במבט מלא דאגה. חייכתי אליו, יש לי משהו לספר לך, אמרתי, מחבקת אותו חזק, מבחינה בפרח הקדופול נסגר באיטיות, ולידו מונחת רגל קטנה מעץ.
** אני רוצה לומר תודה לכם, הקוראים שלי, תודה שאתם קוראים את הסיפורים שלי, תודה שאתם מחכים מדי שבוע שאפרסם אותם, ובהזדמנות זו אני מזמינה אתכם לדף הפייסבוק שפתחתי www.facebook.com/yifatshellystory ששמו יפעת שלי- מהבלוג שירת הים, ובו אני מפרסמת גם את הסיפורים שאני כותבת וגם מפרסמת מדי פעם פוסט חשיפה על עצמי, ועל צדדים נוספים בי מלבד הכתיבה. מחכה לכם**