שלשום חשבתי על זה…. בחג החרות קיבלתי את החרות שלי.
לא להאמין, אבל אני חופשיה. חופשיה? לא בטוח, את זה אני מנסה לברר.
התגרשתי, זה היה הליך מאוד מזורז, למזלי, ואחרי פחות מ 3 חודשים היינו- גרושים. עזבת את הבית, מה שהוביל להקלה אדירה, ולהחזרת שעות השינה שלי, לשעות שפויות ונורמליות. חזרתי לישון. בהתחלה עוד הטרידו אותי החלומות. ולעזאזל הם תמיד היו רעים. מהר מאוד הם פסקו, לגמרי… החלומות. וטוב שכך. מה אכפת לי לישון בשלווה…
ואז שוב התחיל השעון לתקתק. היה תאריך. תאריך לפינוי הדירה. שוב נלחצתי, וגם שאר דרי הבנית, הלו הם בניי המתוקים (טוב, והחתולה). התחילו להגיע אנשים, לראות להתרשם, הציעו מחיר ולפתע, הכל נעצר. הבנים החליטו שהם מדברים. מסתבר שהם לא רוצים לעזוב את הבית. שהם אוהבים את הבית, ואולי, אולי אפשר להשאר?
להשאר? זה אפילו לא הופיע בחוזה הגרושים שלנו כאופציה. פניתי אליך בבקשה להפגש. אחרי דחיות והצעות דוחות של מקומות פגישה, הואלת להגיע למקום נטרלי, לבית קפה. במשך שעה נאלצתי שוב לשמוע עד כמה אני אפס, אמא גרועה, אישה איומה, פשוט כלום אמיתי…. ואני? ספגתי הכל (נו, מה חדש?) אבל הייתי מבוייתת מטרה: לקבל את הסכמתך. לא, לא יכולת לענות ישר. למרות שראית שהבנים מתקשרים אלי, מוטרדים ורוצים לדעת, לא ענית ישר. הלכת, חשבת ואז ענית: טוב אני מסכים.
לאחר מספר ימים הגיע המייל שהתחיל את כל הזיג זג. אבל, ממנו יצא רק טוב. טופלת ע"י עו"ד שידע להעמיד אותך על מקומך.
אה, ו…. כבר הייתי חמושה בהרבה יותר הערכה עצמית. הרבה יותר! אולי זה כך כשיש מי שעוטף , ואולי זו אני, שמצליחה לגלות את עצמי.
מחייכת עכשיו… בחג החרות אני חוגגת את חרותי האמיתית.
טוב, לא חרות מהבנק והמשכנתא (חחחח מהם אחגוג חרות רק בעוד מיליון שנה), אבל חרות במובן האמיתי של המילה.
נמצאת במקום שרציתי, בבית שאני כל כך אוהבת, עם בניי.
נכון, לא הכל וורוד, ולא הכל חלק כל כך, ולא תמיד הכל מחייך.
אבל היום אני יודעת להתמודד טוב יותר. הרבה יותר טוב.
היום אני עושה את הבחירות שלי, את הבחירות שלי!
וזוהי מהות החרות, לא?
