בחודשים האחרונים עסקתי בין היתר בהשלת משקל גופי. כמי שעשתה את זה כבר כמה פעמים אני יכולה לספר שהשילוב המוצלח הוא לסתום את הפה (טוב, לא לגמריי, מידי פעם צריך לאכול איזו עגבניה עסיסית או ברוקולי מלבב ולוותר ויתור איום ונורא על השוקולד המריר שאני כל כך אוהבת) וללכת. המון ללכת. לפחות שעה, לפחות 4 פעמים בשבוע.
בגלגול הקודם שלי נהגתי ללכת לחדר כושר, ושם לרוץ….. הרבה לרוץ. אהבתי את זה, הרגשתי שאני מנצחת כשאני רצה. מנצחת את חוסר החשק, את השומן ובמיוחד את כל מי שהיה ספקני. אגב, אז השלתי מעצמי 46 ק"ג ורצתי 10 ק"מ ב- 45 דקות. מטורף…..
הפעם, בחרתי ללכת בחוץ. השינוי המרענן עשה לי רק טוב. מאחר והלכתי פחות או יותר בימים ושעות קבועים (טוב, כמעט תמיד, אבל אני מאמינה שאם מכניסים את זה לסדר היום- גם מבצעים…) למדתי לאט לאט להכיר את האנשים בסבוב. נהניתי לחלוף עליהם, ולהשיג אותם. כל כך טיפשי, הם אפילו לא ידעו על התחרות שאנחנו עושים, מתי התחלנו והיכן קו הסיום. אבל אני עקפתי אותם- וניצחתי…
זה הזכיר לי את ההליכות שהייתי עושה בארה"ב, בפארק מול הבית. הייתי נהנית לצעוד שם בבוקר. משטרת הפארקים (כן, יש כזה דבר) תמיד היתה מגיעה להגיד בוקר טוב ולבדוק מי אני….. אחרי פעמים הכרנו כבר וזה היה רק בוקר טוב נעים ולבבי. וכן, אני יודעת שזה נימוס, אבל היה נעים. הכי אהבתי לצעוד בשלג, בבוקר. כולי עטופה מכף רגל ועד אוזניים. רק הפנים חשופות לקור הזה…. לצעוד במסלול, על השלג הבתולי הנעים הזה….. תענוג שאין כמוהו. לא מחליקים, השלג טרי, מתאמצים יותר, הגוף חם…. חוויה מזככת… ואפשר גם ללכת הרבה, המון. היינו חבורה של 3 נשים, מתעוררות בוקר כאלה, שאהבנו ללכת בשלג. לא יודעת איך קוראים להן, רק אמרנו בוקר טוב מנומס ואף אחת לא הפריעה לשנייה. אבל היה כייף אמיתי בשלג הרך הזה.
ללכת בשקט, להקשיב לצלילי הרחוב, גן, ציפורים, דיבורים של אנשים. לתת לעצמי לחשוב, להתפרע במחשבות… על מה אני לא חושבת בהליכות: על הבנים, על בנים בכלל (לא מפרטת…) על המשפחה שהיתה והשתנת, על שיחות שהיו לי עם אנשים, על התלמידים שלי (אם הם היו יודעים כמה זמן מההליכות אני מקדישה למחשבה עליהם, הם לא היו מאמינים) על עבודה….אבל הכי הרבה מחשבות על עצמי. זהו הזמן שבו אני יכולה לחשוב על הכל, לחשוב את הכל, לא להבהל מאף מחשבה, לא לחשוש שמישהו ידע. זהו הזמן שבו הכל נחרץ, שיכולתי לעבד את כל המידע, ולהחליט.
מזל שלא החלטתי מהר, אחרת לא הייתי מרזה כל כך….
