לראשונה בחיי (הבוגרים) אני מרגישה שלמה עם המקום בו אני נמצאת ומלאת אופטימיות לגבי העתיד. כל שנותר הוא להפסיק עם הכדורים המייצבים ולהוכיח לכולם שהם טעו! איציק ואני מגיעים יחד אל הפסיכיאטרית בכדי לקבל הסבר לגבי התהליך שמחכה לנו. שנינו יודעים שאנחנו לוקחים סיכון ומבקשים ממנה הנחיות. היא מסבירה שאת המאניה קל לזהות וקל לעצור אבל מביעה את חששה דוקא ממצב של דכאון (החלק הפחות נעין של ההפרעה הדו-קוטבית). אני מבטיחה שאשתף פעולה, כשבליבי אני בטוחה שאין מה לדאוג, זה לא יקרה שוב. אני נרגשת ומשתפת את כולם. חלק מברכים וחלק לא חוסכים ממני את דאגתם וחששם. את כולם אני מרגיעה שיהיה בסדר ושאין מה לדאוג. במקביל החלטתי שאני צריכה עוד חומת בטחון לדרכי החדשה והחלטתי להתחיל טיפול פסיכולוגי. מבחינתי המטרה היתה ללמוד לקבל את המציאות כמו שהיא ולהפסיק לנסות לתקן כל מה שלדעתי לא פועל כראוי, בין אם אצלי ובין אם אצל סובבי.
החודש הראשון בלי כדורים היה מלא בחגיגות מרגשות, הבת מצווה של הקטנה שלי, ליל סדר בפורום משפחתי מלא ולקינוח חופשה משפחתית ספונטנית למדבר. החיים פשוט מושלמים (מדי?). החג מסתיים ומיד לאחריו אני מגיעה אל הפסיכיאטרית לביקורת. אני משתפת אותה בכל הטוב שסביבי והיא שמחה לשמוע ומאחלת לי בהצלחה. למחרת, הפגישה השבועית עם הפסיכולוגית .משהו בפגישה היה מוזר, וממש לקראת הסוף יצא המרצע מהשק והסתבר שאמי התקשרה אליה ואמרה שהיא קצת מודאגת וביקשה לבדוק איתה אם הכל בסדר.
אני מניחה שאם הכל היה בסדר, הייתי צוחקת למשמע השיחה ושואלת אותה: "נו, ומה אמרת לה?". אבל למשמע דבריה חטפתי ג'ננה. בבת אחת הרגשתי שההיסט(ו)ריה חוזרת על עצמה. שוב פעם הם מודאגים מדי ומתחילים לבדוק עלי מאחורי גבי. כשחזרתי הביתה הבנתי שהיו עוד כמה נשמות שהתקשרו אל איציק והביעו את דאגתם. החלטתי שאני לא אתן לדברים לחזור על עצמם. שלחתי הודעות לחברים שהביעו דאגתם וביקשתי שיתפסו מרחק. התקשרתי לאמי ואמרתי שאגיע אליהם לשיחה. בשיחה הבהרתי שאני מבינה שהם דואגים אבל לא מקבלת בשום אופן את התערבותם בחיי ודרשתי שיתנו לי לנהל את חיי ואת מחלתי בעצמי (ביטוי שלמדתי באנוש). אבל הסוסים כבר יצאו מהאורווה ומצאתי עצמי בסחרחורת שבמרכזה אני עסוקה בניסיון להבין מי בעד הדרך שבחרתי ומי לא. על הדרך שיגעתי את איציק וגם את הילדים. זה לא היה פשוט. הבנתי שמשהו עובר עלי אבל בשום אופן לא הסכמתי לקבל שזו שוב מאניה.
Photo by Lukas Budimaier on Unsplash
מגלה את נפלאות הכתיבה
גיליתי את יתרונות ה"לבד". לראשונה בחיי התחלתי לתת דרור למחשבותיי אבל הפעם בכתיבה. המילים כאילו נכתבו מעצמן והרגשתי שהדברים מתבהרים (או מתכהים) תוך כדי כתיבה. מצד שני, כל חזרה למציאות היומיומית היתה כרוכה בסערות לא פשוטות לי ולסובבי. ערב אחד, אחרי שיחה ארוכה עם אבא שלי, שבמהלכה שוב איבדתי את עשתונותי, התיישבתי עם איציק בחצר ושיחזרתי את השיחה. ואז נפל האסימון: "פאק! אני סתומה. הרי יצאתי לדרך כדי להוכיח שאין לי מאניה ומבלי ששמתי לב הניסוי הסתיים, פשוט לא עם התוצאה הרצויה". למחרת הגענו יחד אל הפסיכיאטרית כשבכוונתי לחזור לקחת כדורים. היא קצת נבהלה ממה שראתה ואותי זה לא ממש הרגיע. היא רשמה לי כדור הרגעה וביקשה שנחזור תוך מספר ימים. התעוררתי למחרת בבוקר מסטולית מהכדור עם תחושה שאני חייבת לדבר עם פסיכיאטר שפגשתי במקרה כמה שבועות קודם לכן.
נפגשנו ומאז דרכנו לא נפרדה וגם לא תיפרד. סופסוף מצאתי איש מקצוע שמקשיב לי ומדבר אלי בגובה העיניים. סיכמנו על תוכנית טיפול ואכן במהרה חזרתי לאיזון, רק שהפעם אני סופסוף שלמה גם עם ההפרעה שלי.
את הקרדיט על השם הגאוני: "ככה פתאום, באמצע החיים" אני חייבת לחברתי היקרה העיתונאית חגית רון רבינוביץ", אשה עוצמתית ומעוררת השראה בפני עצמה. היא גם זו שנתנה לי את חוות הדעת המקצועית הראשונה על החומרים ובזכותה החלטתי לקפוץ למים ולקבוע תאריך להרצאת פיילוט.
מאז, אני מרגישה איך בהדרגה אני מתנקה מהכעסים שהיו חלק בלי נפרד מהתהליך שעברתי. בנוסף, שמתי לי למטרה לחבור לכל מי שרלוונטי לעולם הזה: המטפלים, המטופלים ובני משפחותיהם. אין לי ספק שיחד נצליח להפוך את החברה שלנו לסובלנית יותר ולאפשר לתמודדי הנפש ובני משפחותיהם להרגיש פחות אבודים ומפוחדים בניסיון להתמודד עם התפרצות של הפרעה או מחלת נפש.
בבלוגים הבאים שלי אשתף אתכם במעט מהסיפורים אליהם נחשפתי מאז שיצאתי לדרכי החדשה. עד אז, תהיו נחמדים ולחצו כאן לדף הפייסבוק החדש שלי ותעשו לי לייק. חוץ מיזה, אשמח אם תלחצו כאן ותמלאו את פרטיכם בכדי שאוכל לעדכן אתכם כל פעם שיהיה לי משהו חשוב (מבטיחה לא להפגיז אתכם במיילים).
ואם אתם רוצים לשמוע ולראות בעיניים אתם מוזמנים לרכוש כרטיסים להרצאתי הקרובה הפתוחה לקהל שתתקיים במועדון המחתרת, רמת השרון ב-30.12 בשעה 20:00. לרכישת כרטיסים לחצו כאן
