עייפנו
כנראה התעייפנו. כולם. עייפים מהחום, עייפים מהשחיתות ומתאונות הדרכים. מהאלימות. עייפים מהמאבק הסיזיפי על החייל הצעיר הזה שמשלם כל כך ביוקר. תשלום כבד מנשוא על האגו וקשיות העורף והאכזריות של אנשים, שבשם אידיאולוגיות מטופשות, מונעים ממנו חיי חופש וחזרה לחיק משפחתו.
מסתמנת גם עייפות מתרבות הרייטינג..הסלבים שסביבנו כבר פחות זוהרים. פחות חשובים. העור המתוח, הבוטוקס המטופש בשפתיים בשרניות והציצים מסיליקון. מעייף ומלאכותי להחריד. אפילו בהוליווד כבר מחפשים את הדבר האמיתי. מעדיפים שיהיה קמט או שניים ואפילו שערה לבנה. גם הפפארצי כבר פחות מעניינים, כי כולנו הפכנו גיבורים. כולנו חכמים. כולנו יודעים את התורה וכולנו גולשים בפייסבוק. אנחנו הסלבים החדשים. כולנו.
נראה שאנחנו רוצים היום משהו אמיתי. לא סתם צעדו אלפים עם הוריו של גלעד שליט, לא סתם קמו אומנים וסיכנו את מטה לחמם כדי להגיד ברגליים שנמאס להם מהמצב. לא סתם מדברים ומטקבקים יותר ויותר אנשים דברי אמת, אהבה, שקט ושלווה. חולמים ומשתוקקים להפסיק את המרוץ לשום מקום. מפנטזים על חזרה לקצב שפוי. אוכל פשוט. מים צלולים ואוויר נקי.
עייפנו.
ניגון חדש
מתוך העייפות הזו. הלאות של סוף הקיץ, מגיח לו ניגון חדש. הוא חלש הניגון הזה. אקורדים בודדים. כמו חליל קטן במרחק. ניגון צלול. ניגון, שהוא גם קרן אור קטנה שמבצבצת מהסדק. קרן שחודרת אל תוך הערפל הכבד, שבו מתכתשים עמים על כלום. הורגים ותוקפים. שונאים, ומתלהמים. שולפים חרבות ויורים ברובים ובטילים. קרן אור מבצבצת בתוך שברי החיים המעונים שלנו. בין נתזי הדם ואנשים ירויים.
מנהיג שחור צעיר אחד שקם בעולם החופשי. איש שבתוך דמו זורמת הנצרות, היהדות והאסלאם, ולצידו אישה נמרצת, שהיתה בעבר אשת נשיא. גבר שחור צעיר ואישה חזקה ונמרצת. הם מובילים שני אנשים כסופי שיער. האחד יהודי מישראל שייצג פעם את מחנה הימין. השני פלשתיני מוסלמי שקרא לעצמו פתאח. ועוד שני מנהיגים שכבר עייפו מזמן ממלחמות, חתמו על הסכמים וזכו לקצת שקט – האחד מצרי והשני ירדני.
שני כסופי השיער, הערבי והיהודי, הולכים על שטיח אדום. הם מביטים זה בעיני זה. לוחצים ידיים וסועדים יחד. עדיין רציניים מאוד. חמורי סבר. טרם נולד החיוך החם שמקנן שם. הם מדברים. בתחילה עם המנהיג השחור והאישה ואחר כך רק שניהם בחדר סגור. בארבע עיניים. הם פוסעים על השטיחים הרכים ומסבים אל השולחנות הממורקים באולמות חגיגיים של בית לבן.
שני האנשים כסופי השיער, עוזבים את ההיכל הלבן, וטסים לפיסת האדמה הקטנה והמדממת בלב המזרח התיכון. שם ישבו שוב וידברו. אולי והלוואי ומהחלון תציץ יונה לבנה עם עלה של זית, שתביא לכולנו רוח חדשה ורעננה, יחד עם הניגון הקטן וקרן האור. נפסיק להיות עייפים. נלמד לדעת, להבין ולהבחין בין טוב לרע. בין שחיתות לדרך הישר, בין כוחניות לאהבה.
ויבוא שלום.
