יומנה של אימא- סוגרת את הבסטה

למרות שכבר ברור לי מעל שנתיים רק בסופ"ש האחרון נפל לי האסימון שזה סופי – סוגרת את הבסטה.
זמן קצר אחרי שהתחלנו לצאת, הוא לקח אותי לביקור אצל הדודים שלו בקיבוץ.
שם פגשתי לראשונה את שתי בנות הדוד המקסימות שלו, לאחת שלושה ילדים ולשניה חמישה.
בילינו איתם יום שלם בקיבוץ  ולאחריו כבר היה לי ברור- הוא יהיה האבא של הילדים שלי!
וילדים כאלו? לפחות עשרה.
לא עבר זמן רב וכבר עמדנו מתחת לחופה.
אמנם לא הכי צעירים, בני 28, אבל כבר ידענו שילדים אנחנו רוצים מינימום שלושה ומקסימום חמישה.
לא הספקנו לתכנן הרבה וכבר זה קרה, הריון שנקלט עוד לפני שעשינו בדיקות, ועבר בקלות בלי הרבה בעיות מיוחדות, הלידה עצמה קרתה בכזו מהירות שאפילו אפידרול לא הספקתי לקבל .
שנה וחודש בדיוק מהחתונה נולד לו הבכור.
מאושרים ושיכורים מההרגשה, מאוהבים בטירוף בתינוק הנוח, השלו והמושלם, לא יכלנו שלא לחכות לבאים אחריו.
כשהיה בן שנה וחצי נפלה ההחלטה שזה הזמן להתחיל לעבוד על מס' 2.
שנה שלמה של נסיונות חלפה לה, שנה לא פשוטה.
עבודה מלחיצה, מלחמה שגרמה לנו לברוח מהבית למס' שבועות, אבא שלו נפטר ומיד אח"כ דודה שלי.
היה נראה שהגוף פשוט לא מוכן נפשית לעוד הריון.
ואז הלכנו לבדוק וגילינו שהמצב השתנה.
ועוד שנה של בדיקות וטיפולים, זריקות וכדורים.
והנה זה קרה +9 חודשי המתנה.
לחץ דם גבוה וחשש לרעלת.
אישפוזים, שחרורים ושמירת הריון.
ולסיום סיומת עד הרגע האחרון גם חשש לדלקת ריאות.
בהפרש של 4 שנים  נולדה לה נסיכה.
ואז את מגלה ששניים זה לא כזה פשוט. וצריך לתכנן כל צעד בזהירות.
וכששניהם בגן פרטי זה גם עניין של עלות.
על המשך? כרגע זו לא אפשרות.
ועוברים להם ימים, חודשים ושנים והשניים גדלים.
אנחנו למחשבות שוב נכנסים : עוד אחד? מתי זה זמן המתאים?
אנחנו לא נהיים צעירים, כבר יודעים שנכנס לתהליך לא נעים.
והבית קטן והעסק שלי רק בחיתולים.
ואז מחליטים שעכשיו או לעולם לא ושוב למים קופצים.
במקביל לטיפולים, את הבית מגדילים.
ובדיוק בשבוע שקבלנו אישורים ואת הבניה מתחילים נקלט לו הריון חדש  ונראה שהדברים להסתדר מתחילים.
חודשיים שלושה של אופוריה חולפים, עד שפתאם מסתבכים העניינים.
הריון בסיכון, רעלת ושמירה.
והקאות והקאות והקאות.
ושוב אישפוזים – תקופה לא קל.
ואיך מתפקדים כשהבית כולו הפוך בבניה והגדולים צריכים נהגת צמודה?
גן וביה"ס, חוגים וחברים.
ופתאום מרגישים את כובד הגיל, הריון בגיל 37 זה כבר לא צחוק.
והקטנטנה הזו שמהבטן החליטה ש"אנחנו לא מחליטים עליה" מגיעה לעולם כבר בשבוע ה-35 אחרי לידה לא פשוטה שכמעט הסתבכה.
ובהפרש של חמש שנים נכנסים חזרה לעולם הבקבוקים והטיטולים.
ואז את מעריכה את כל מה שהקפדת לשמור מהגדולים: מיטה, עגלה, סל קל ובעיקר בגדים.
נהנת מהמתנה הגדולה של החיים.

והקטנטנה הזו – בחיי שהיא נהדרה, אבל מה זה? כמה מהר שהיא גדלה…
ובלי לחשוב פעמיים את כבר לא שומרת בגדים אלא מעבירה בשמחה למשפחה וחברים.
בתת מודע את מבינה שהיא בעצם האחרונה.
גם העריסה והלול מצאו להם בתים חדשים.
ועוברים להם ימים ושנים.
ופיצית כבר בת שנתיים ואני- בת 40?
40 וחודש ושבוע אם סופרים.
ובגילך כבר הפסיקו לשאול את המשפט הנדוש:  "נו,הקטנה כבר גדלה, ומה עם עוד ילדים?"
בסופ"ש האחרון החלטנו שזהו, ממאחז התינוקות האחרון נפטרים.
את מיטת התינוק שעשתה איתנו כברת דרך שהתחילה לפני קצת יותר מ-11 שנים בצבע כחול ועברה גלגולי ילדים וצבעים – אנחנו זורקים.
לא מוסרים כי היא כבר ממש לא ראויה לשימוש בטיחותי אחרי כל ההרכבות והפירוקים.

אבל רק כשהבטתי על המיטה המפורקת, פתאם הפכה ההכרה לבהירה שזהו והיא באמת האחרונה.
שאין שום מצב נפשי ופיזי שנכנס שוב להרפקאת הריון וילד נוספת.
ופתאם צביטה קטנה בלב שמזכירה כמה כל הקשיים והמכשולים היו בעצם שווים.
כל חשש, כל זריקה, כל בדיקה.
הייתי חוזרת עליהן בשניה.
ההקאות שדרשו אח"כ טיפול עשרת אלפים בשיניים ומיליוני השערות הלבנות.
הגוף שהשתנה והשתבש קשות.
וגעגוע למכלול של רגשות כמו להרגיש את החיים שבתוכך נוצרים , גדלים וזזים ואת הרגע הזה שהם לאוויר העולם יוצאים.
ולדעת שזה כבר לא יקרה לך יותר.
הצפייה ההיא, הכל כך מופלאה.
כי את – סגרת את הבסטה !
ורק החצי היקר שלי שמבין לליבי יותר מכל אדם בעולם (זה שגם לו קשה לשחרר חפצים והוא קצת נגר חובב) עצר גם הוא לרגע והביט על המיטה, ששוכבת לה שם מתחת למדרגות משבת ואמר:
"אולי נעשה ממנה עוד שולחן לחדר המשחקים של הבנות?"
ואני? נו כרגיל… שוב התחילו לי דמעות…