יומנה של אימא- ברכות לסוף שנה

כל השנה אנחנו עסוקים בלרטון ולקטר, לחוצים מכל טלפון באמצע היום. עצרתם פעם לחשוב לרגע מה המשמעות של כל זה וכמה אנו דואגים להעריך את הצוות החינוכי של ילדינו ולא רק בסוף השנה

ברכות סוף שנה

בשעה טובה כל ההכנות למסיבת הסיום תמו והתישבתי לכתוב ברכה לגננת, ניסיתי לסכם את השנה מתחילתה.

נזכרתי בסייעת הנפלאה שקיבלה את פנינו ביום הראשון, כמה הקטנה נקשרה אליה ואהבה אותה
ואיך היא התאכזבה כשהיא יום אחד נעלמה ולא הבנו אם פוטרה או התפטרה.

ובסיעת שבאה אחריה שאותה בהתחלה לא הכי אהבתי וכמה שנידנדתי לגננת שהיא לא מתאימה, התגלתה כמדהימה ביותר.

נזכרתי איך הקטנה היתה חולה ,שבוע שלם בבית של הקאות ושילשולים וחום גבוה
ואחרי שהבריאה סוף סוף ואפילו קיבלנו אישור מהרופאה על כך,
הגענו לגן בבוקר ט`ו בשבט כשהילדים עמדו לצאת לנטיעות וגילינו ששכחנו את האישור בבית
ולא נתנו לנו להשאיר אותה בגן בלעדיו ואת הפנים הקטנות והעצובות שלה באותו היום
שכמעט שכנעו אותי לקחת אותה ולעזוב את הגן המעצבן הזה
והרגע שהבנתי שהיא נדבקה בעצם מילד שחזר לגן מוקדם מדי ממחלה כשההורים שלו פברקו אישור.

את היום בו הגננת התקשרה לעדכן אותי שהקטנה לא במיטבה למרות שאין לה חום,
ואיך היא שכנעה  אותי לקחת אותה לרופאה וכך גילינו שהחלה להתפתח לה דלקת באוזן,
שאם לא היינו מטפלים בה בזמן היתה יכולה לפגוע לה בשמיעה וכמה שהודתי לגננת על ההתעקשות.

חשבתי על כל סימני הנפילות שחזרה איתם, כמה ביקשתי שישימו לב אליה בגלל שהיא קטנטונת
והגדולים דוחפים אותה ושזה לא יגמר טוב  ועל הבכי שלי כשנפלה בבית ממש מול העינים של כל המשפחה
ופתחה את המצח כך שהיינו צריכים לנסוע איתה לביה"ח לתפרים.

ואיך כעסתי כל פעם ששבה הביתה עם סימן נשיכה ומה הרגשתי כשהגעתי לגן ואמא זועמת יצאה ממנו בצעקות
וכששאלתי אותה מה קרה היא התנפלה עלי שאני חייבת לרסן את הבת שלי שלא מפסיקה לנשוך את הבת שלה.

היום בו ראיתי שלט המודיע על כינים בגן זכור לי בחלחלה .
תמהתי איך בגן פרטי יש כינים ושלא הגיוני שההורים המשכילים והנאורים בגן  לא שומרים על ההגיינה של הילדים ואת ההלם הראשוני כשמצאתי שהאוצר הפרטי שלי נדבקה אף היא.

 בראשי הדהדו כל המחמאות שאני שומעת על הקטנה: כמה היא חברותית ומשתתפת, פעילה ורוקדת
ואיך ביום ההולדת האחרון שלה שלכבודו התווכחתי שעות עם הגננת
ולבסוף הזמנתי לגן את כל הסבים והסבתות , הדודים והדודות והילדה לא השתתפה כלל, לא הפסיקה לבכות ולא רצתה לרדת מהידיים של אבא.
וכשכבר חשבתי שהם לא מספרים לי את האמת ראיתי תמונות שלה רוקדת
ואפילו וידאו מיום הולדת של חברה אחרת בגן  בו השתוללה ושמחה ולא האמנתי שזו הבת שלי.
מסיבת סיום

 נזכרתי במוצץ האהוב עליה,זה שבעלי הביא לה מחו"ל ואיך היא חזרה מהגן בלעדיו,
כמה רתחתי וזעמתי והפכתי את הגן  ואיך לאחר חודש שכבר הרמנו ידיים מלמצוא אותו, הוא התגלה מתחת לשטיח במושב האחורי במכונית של אמא שלי שלקחה באותו היום את הילדה מהגן .

כשבאמצע הכתיבה פתאם הסלולורי שלי צילצל ועל הקו היה לקוח מעצבן וחצוף מהעבודה שלא ממש הפריע לו שעכשיו שבת בצהריים ושגם לי יש חיים,
נזכרתי בכל שיחות הטלפון שלי בשעות משונות לגננת ואיך רגזתי שלא תמיד ענתה.

ישבתי וכתבתי ,חזרתי ומחקתי מליון פעם בערך,ואחרי  כמה שעות של עבודה …

בסופו של דבר נותרה רק מילה אחת לומר- תודה!  

תודה

    ומילה של אבא: בכל פעם שאת על הגן יושבת ומקטרת ,אני מקוה שאת זוכרת
את כל הסיפורים המשונים והמזעזעים שאת שומעת בתקשורת ומחברים, על מה שקורה בגנים אחרים…
ולוקחת הכל בפרופורציה!

לימור גרוס-קלינגר
אמא לשלושה מדהימים וכלב אחד. המתבגר המאתגר, ילדת השוקולד רבת האשכולות והפושעת קטנה שרק נראת מפורצלן. הצצה אל עולם האימהות בפרט, הורות בכלל ומה שביניהם... קצת מתכונים והרבה המלצות: ספרים, סרטים, סדרות ועוד. יצירה ורעיונות מקוריים לימי הולדת. בקיצור - אין רגע דל!