יומנה של אימא- אמהות מקוננות : המכה שדוקא כן כתובה בתורה!

בחורה עם מחשב נייד

הבוקר אחרי שיחה עם חברה (שפרטיה שמורים במערכת),
נזכרתי בפוסט שנכתב לפני מס' שנים כשהאמצעית היתה קטנה

כהכנה לקיץ ולאות הזדהות עם מצוקותיה של החברה מעלה אותו שוב…

הגעתי לקחת את הקטנה מהגן ונתקלתי בשלט על הדלת "הכינה נחמה חזרה…….",

אוטומטית התחלתי להתגרד וחשבתי: מזל שאצלי היא עדיין קטנה.

ובמחשבה שניה רגע,היא בעצם כבר לא כ"כ קטנה, לא מזמן עלתה קבוצה ושתי קוקיות מפארות את ראשה.

אולי זה קשור גם אלינו? לא,לא יכול להיות אין דבר כזה כינים בגן פרטי.

אולי רק בגני עיריה.

אחר הצהרים הצצתי בראשה (סתם ליתר ביטחון ..שיהיה..)

כמה נקודות בלטו על השערה.זה בטח רק חול מהחצר  ועם האור של המנורה והאור מבחוץ וזוית הראיה……….

אימא`לה- זו באמת ביצה!

בטלפון בהול שלחתי את הבעל הישר אל הפארם להצטייד (כי ברור שאני לא אסתכן שמישהו יראה אותי קונה והוא בדרך מהעבודה יעבור במקום שלא מכירים אותנו).

הרשימה כללה: מברשת,מסרק,השמפו הלבן,המשחה האדומה, התרסיס הירוק והאבקה החומה.

כשהבעל הגיע חטפתי מידיו את השקית ויצאתי למלחמה.

את הקטנה הכנסתי ישר למקלחת לסידרה של טיפולים להריגה ולמניעה.

חפפתי,מירקתי,סרקתי ועברתי שערה שערה.

הילדה נרדמה ממוטטת ועיפה ואני ממשיכה .

את הבית הופכת: מחליפה מצעים,מוציאה לאיוורור כריות וסדינים,חצי מהארון מכניסה למכונה ועושה הרתחה של 60 מעלות לכל הכביסה (ולא רק ללבנה).

עוברת עם חומר על כל הרהיטים, ספות ,שולחנות ושטיחים.

מכריחה את הבעל למקלחת להכנס ,לחפוף ועם החומר לפחות 10 דקות להשאר ועל עצמי שמה כמה שיותר.

בבוקר הקטנה מתעוררת נקיה ואני מבסוטית מהעבודה הטובה.

העיקר שבגן לא יראו אף סימן,לא יגידו שהיא מלוכלכת ומוזנחת ושיהיה קצת נחת.

 לא עוברים יום או יומיים ושוב הפתעה הילדה חוזרת הביתה עם ראש פשוט חגיגה  .

כועסת ורותחת אני מתכוננת להרים לגננת טלפון זועם -הרי זה לא יתכן שאני אתאמץ ואעבוד כמו חמור  כדי שהליכלוך שוב יחזור?!

אך באמצע החיוג,מרוב בושה אני את הטלפון במקום מניחה.

שאני אודה שאצלנו כינים? לא נראה לי מתאים.

אני כמעט נעשית חולה ואת כל תהליך הטיהור שוב מתחילה .

שבוע חולף ואני משתדלת את הילדה להוציא מהבית כמה שפחות או עד שנמגר את החברים בראש לפחות.

לגן אותה לשלוח חיייבים אבל שלא ישימו לב החברים והקרובים.

כינים

(תמונת אילוסטרציה,למצולמת אין קשר עם הכתוב,הוא נכתב כשעוד לא היתה אפילו בתכנון,מוזמנים לבדוק בעצמכם)

הבעל מחליט אחרי שבועיים ימים – אי אפשר שלא נפגש עם חברים.

יוצאים למפגש ואני נחרדת שלא ישימו לב איך הילדה מתגרדת.

יושבים על הדשא,הילדים ביחד משחקים ובין האימהות הדיבורים קולחים .

ופתאם אחת החברות שואלת בלחש:" תגידו בנות,איך אתן מטפלות בראשי הילדים?"

על סף התקף לב ,בטוחה שהיא אלינו מתכוונת ,אני מתכווצת בפינה כולי בושה ונכלמת.

ואז הן מתחילות אחת אחת לספר ולשתף שכך אצל כולן ואין מה להתרגש.

הקטנים והגדולים אינם חסינים ואין ראש אליו הן לא מגיעות -הכינים.

מתחילים להמליץ על התכשירים ולהחליף חויות באיזה מסרק להשתמש וכמה חזק לקלוע את הצמות.והבעל?

הבעל ששומע את השיחה מרחוק לא מתאפק ומתחיל עלי לצחוק.

 ומילה של הבעל– ברגע שמספרים ומשתפים רואים שהכל קורה לא רק אצלך(בראש) אלא גם אצל אחרים…                                                                                                                                                                                                                                                                      

 נ.ב. בד"כ לפחות 90% ממה שאני כותבת כאן הוא אמיתי אבל הפעם אין קשר בין הנכתב למציאות- באימ`אשלי

לימור גרוס-קלינגר
אמא לשלושה מדהימים וכלב אחד. המתבגר המאתגר, ילדת השוקולד רבת האשכולות והפושעת קטנה שרק נראת מפורצלן. הצצה אל עולם האימהות בפרט, הורות בכלל ומה שביניהם... קצת מתכונים והרבה המלצות: ספרים, סרטים, סדרות ועוד. יצירה ורעיונות מקוריים לימי הולדת. בקיצור - אין רגע דל!