יומן קרואטיה יום 48 – בארץ הקודש, מחכה לרכבת ישראל.

יום בדרכים…זאגרב – איסטנבול – תל אביב

קומה 1 א

יום ארוך בדרכים…אחרי שתליתי כביסה אחרונה ב-5 בבוקר, מול מרחבי השדות הירוקים, עצי הפרי, שיח הפטל ושדה התירס של ננו ואנקיצה (והיאהתייבשה ואז נרטבה בסופת גשמים וברד שהגיעה לאזור לכל הסופ"ש) נסענו לשדה התעופה. נפרדתי בקושי רב מדובי וטסתי לאיסטנבול. כל פרידה קשה יותר כי אנחנו כבר יודעים מה מצפה לנו.לדובי מצפה גם המון עבודה, כי דווקא עכשיו החדרים מתמלאים והזמנות מגיעות ברצף. וזה בנוסף לעבודת הבניין, שמתוכננת לו. לבד, בשתי ידיו המוכשרות, הוא בונה לנו סטודיו ליוגה, שיהיה נטוע בין עצי התפוח לגפן….
הטיסה לאיסטנבול היתה קצרה ונעימה. חלשתי לבדי על 3 מושבים, נמנמתי רוב הזמן, קראתי וצבעתי מנדלות. הכל באפליקציות, כדי לא להעמיס משקל נוסף על מה שיש לי לסחוב… באיסטנבול מיהרתי למצוא לי איזה טרקלין מנהלים מכובד. היו לי כמעט 6 שעות להעביר שם וכמה כבר אפשר להתבשם בדיוטי??? ובכל זאת, יזמית נדלן ותיירות בינלאומית כמותי, צריכה איזה טרקלין מכובד. במיוחד כשאני לבושה בג׳ימס מהוהה, כפכפים ופאוץ׳ עם חסידות מצויירות עליו, תלוי על מותני, אין ספק שאני צריכה לפחות מקום שייכב אותי בווייפיי חופשי. מצאתי. מלא משפחות מרובות ילדים עטויות שחורים מכף רגל ועד מתחת ומעל לגבות….6 שבועות לא ראיתי אנשים מוסלמים. באמת שלא. בקרואטיה יש מסגדים (בקרלובץ יש אחד) אבל מאז המלחמה, שסיומה בשנת 1995 נחגג בדיוק השבוע, הם לא מתבלטים ולא מתלבשים בלבוש האדוק ואת השפה הערבית לא שומעים בשום מקרה. שעה בשדה התעופה הזה השלימה לי את כל החסך. אז אחרי שאכלתי ושתיתי ועבדתי וכתבתי והתכתבתי ודיברתי – יצאתי לחפש את שער העלייה למטוס. שדה התעופה שהפך למרכז קונקשיינים עולמי הוא בגודל של קרית טבעון לפחות… קילומטרים של חנויות פטורות ממס ומזללות ומסעדות מכל הסוגים ואלפי א.נשים בכל הצבעים, בליל שפות ורחש זמזומי…. מצאתי את השער ומצאתי בו, כמובן המון עברית. ואז עוד טיסה. גם בה יַשבתי לבד. גם היא היתה קצרה ונעימה אלא שבגלל שיצאה באיחור ונחתה באיחור, הפסדתי את הרכבת ולא רק שנתקעתי עם 3/4 שעה של המתנה אני גם גולשת אל יום מחר וזה ללא ספק יום ארוך ומעייף מאד.
כל מה שאני יכולה לתכנן לסופ"ש הקרוב זה לאכול חומוס (באמת שהתגעגעתי) ולישון. בינתיים, היום, הצטרפה אלינו עוד משתתפת מגשימת חלומות לסדנה של אוקטובר. זה מרגש אותי מאד כי אני יודעת כמה קסם מחכה לה ולכל מי שישתתף בסדנאות שלנו ב- Green Eden, Croatia.
הרכבת תיכף תגיע ואני אצטרך להפעיל את כל כישוריי והקואורדינציה שלי כדי להעמיס עליה בעת ובעונה אחת מזוודה ענקית וטרולי עמוס, תיק עם מחשב נייד, פאוץ׳ עם חסידות ואישה אחת עייפה.
מחכה לפגוש אתכם! חיבוק גדול ולילה טוב.