בחוץ עם הכלב, מידי בוקר, סוג של רוטינה ששומרת על שפיות.
ה"בחוץ" נראה לי שונה, למרות שהעצים אותם עצים, הבניינים אותם בניינים ובכל זאת…
מן תחושה של חצי.
חצי יום כיפור. חצי מלחמת המפרץ. חצי זהו-זה.
גם הרגשות שלי הן חצי.
חצי שמחה, על השקט, העצירה, המנוחה, ההזדמנות להתכנס, להתבודד, להשתבלל.
חצי עצובה, מוטרדת, מודאגת, מפוחדת מזה שהכל עומד, לא זז, כאילו העולם עצר מלכת.
אם רק היינו רואים את קו האופק, מישהו היה מסמן את קו הסיום עם סרט, הכל היה נסבל יותר.
אפשר היה לשאת את הניתוק מתוך ידיעה שיש לזה דד-ליין. אבל לאף אחד אין תשובה.
המצב הזה מלמד אותנו שיעור באי וודאות ושחרור שליטה.
כמה שאנחנו אוהבים להיות בשליטה וכמה אנחנו קטנים עכשיו מול כוחות גדולים מאיתנו. וכל מה שנותר לנו לעשות זה להסכים להיות בלא נודע, לנשום עמוק ולהיסחף עם הזרם, עם הנחשול החזק שכרגע לוקח אותנו לאן שהוא מחליט. בלי לנסות להתנגד לו, כי זה פשוט לא יעזור, זה אף פעם לא עוזר, בטח לא עכשיו. קצת כמו במתקן הכי מפחיד בלונה-פארק.
אתה עולה למתקן, הראש יודע שזה רק משחק. הכוח החיצוני שמופעל עליך, מעיף אותך לכל מיני כיוונים שמנוגדים לתנועות הטבעיות של הגוף, ללא כל יכולת התנגדות. הלב שלך נופל לתחתונים, הבטן מתהפכת, אתה צועק, מתחרט, מקלל, מתפלל, רוצה לחזור אחורה, אבל אין לך ברירה חוץ מלהחזיק חזק ולדעת שעוד מעט זה יסתיים.
אז במוקדם או במאוחר, גם זה יסתיים.
"וְלֹא כְּמוֹ בֶּעָבָר וְלֹא כְּמוֹ שֶׁדֻּבַּר
הַכֹּל עוֹמֵד לֹא זָז
עֶצֶב, גֶּשֶׁם, אַהֲבָה, לֹא מְשַׁנִּים דָּבָר
מַשֶּׁהוּ מֵת, מַשֶּׁהוּ נִגְמַר…
מִילְיוֹנֵי אֲנָשִׁים לְבַד
וְאִם כְּבָר לְבַד אָז שֶׁיִהְיֶה בִּתְנוּעָה
שֶׁנִּתְחַמֵּם, שֶׁלּא נִקְפָּא, שֶׁלּא נִשְׁתַּגֵּעַ"
(מיכה שטרית)
