יומן מסע

הגעתי לעולם במשקל 3.650 ק"ג.

הפעם השנייה שידעתי לומר שוב כמה אני שוקלת הייתה בסוף כיתה ט', כשאני בת 15 ולאחר שנה שבה הגוף שלי השתנה מקצה לקצה ונשקלנו בחטיבה על ידי האחות.

את הצעקה שלי- ׳כמה??׳, כשהיא שקלה אותי ואמרה את המספר, כנראה שמעו למרחקים.

אם יש משהו שאני מודה להורי עליו, מעבר לכך שהביאוני עד הלום, ובעיקר לאימי, הוא -שאותי לימדו לא לפחד מאוכל. זה כלל בתוכו גם דברים שנחשבים טאבו (כמו אז גם היום ככל הנראה), כמו ממתקים או שתייה מוגזת או ג'אנק פוד – כמובן לא כל יום כל היום, אבל עדיין – הכול היה אצלנו מותר כשרצית.

( געגועיי לוונד'יס ברחוב אחוזה ברעננה)

הייתי ילדה רזה, על גבול השדופה, אז המשקל שלי ממש לא עניין אותי, גם לא הבנתי אז שיש למה שאני מכניסה לפה קלוריות, או השלכות לטווח הרחוק.

כל פעם ששמעתי את השיר- הילדה הכי יפה בגן, הייתי משוכנעת שילדה רזה כמוני לא יכולה להיות הכי יפה בגן או בכיתה.

הכול השתנה באותו היום, אי שם לפני עשרים ואחת שנים עוד מעט, כשפתאם ההבנה שהגוף שלי השתנה באה לידי ביטוי גם במספר קילוגרמים כזה או אחר.

האמת שבין אותה נערה צעירה לבין האישה (למי קראתם גברת?) שאני היום לא מפרידים יותר מדי קילוגרמים, אבל כמו שבגיל 15, לא ידעתי לחגוג את חדוות הנעורים, גם כיום אני לא עדיין לא מסוגלת לחבק באמת את קימורי גופי.

אז מפה לשם, אולי באקט אימפולסיבי, החלטתי לצאת למסע, ופה לא צריך דרכון או מזוודה –

לקראת גיל 36 הקרב אלינו (לטובה או לרעה)  החלטתי לשים את עצמי במרכז, ביחד עם אישה מדהימה- עידית תמיר, שלא מאמינה בדיאטות, אלא בקבלה עצמית, בקלילות, בהמון אכפתיות ובצבע הורוד שמשתקף אצלה מכל פינה.

את ההכנה למסע התחלתי כבר לפני שבעה שבועות -בבוקר בהיר אחד, לאחר שהייתי כבר יותר מדי חולה בחורף הזה, הגיעה הפסקת העישון, מה שאפשר חזרה לריצה שתורמת לי אנרגיות ומאפשרת לי לראות את העולם כטוב יותר עבורי, ואותי כטובה יותר עבור העולם.

כבר בפגישה הראשונה אצל עידית הרגשתי בבית, רק שאצלה לא אוכלים מול הטלויזיה או המחשב, וצריך לשים הכול בצלחת ולשבת על כיסא ולא לנשנש בעמידה.

הצטרפתי לחבורת נשים שלא מפחדות להודות שהן רוצות ליצור שינוי, ועם הקשיים והויתורים- אנחנו כולנו כאן בצעדים קטנים הולכות (האמת שפה גם רצות, קופצות ומתנשפות ברחובות תל אביב) ביחד בדרך הנכונה.