התחלתי לעשן בגיל 15. אני לא יודעת להצביע בדיוק על מה גרם לי להדליק את הסיגריה הראשונה, אבל מפה לשם מצאתי את עצמי מכורה.
אלוהים עדיי כמה כסף בוזבז בקניית סיגריות בכל השנים הללו, אבל הכסף הוא לא הנושא כאן.
בשש השנים האחרונות הסיגריות הפכו להיות עזר כנגדי, פרטנר מהותי- הן היו שם תמיד. כשבכיתי, כשהתאכזבתי, כשנפרדתי, כשצחקתי, כשבעתי, כשהייתי צריכה כמה דקות של שקט.
הסיטואציה שנוצרה היא שלא הכרתי את עצמי כבר מבחינה רגשית ללא הסיגריות. הייתי מודעת לנזקים שנגרמים בעקבות העישון, אבל המחשבה לאבד את הסיגריות הייתה עבורי קשה, קשה מדי, קשה מנשוא.
לא באמת רציתי להפסיק לעשן, כששאלו אותי או דיברו איתי על הנושא הייתי מתעלמת, לא הצלחתי לדמיין את היום שאחרי…..ופתאם הוא הגיע. ההבנה שאני והן לא יכולות להמשיך יותר בקשר ההרסני הזה, שזה חונק אותי, ופשוט הפסקתי.
מעולם לא חוויתי פרידה כל כך קשה וכואבת מחפץ, כמו שחוויתי כשוויתרתי על הסיגריות שלי. מצאתי תחליפים זולים, זולים מדי לטעמי כדי למלא את החלל שנוצר.
מאז הפרידה, כל רגעי האושר שאני חווה אינם מרגישים לי עדיין לחלוטין שלמים בלעדיהן.
אז מה המטרה של המניפסט המרגש הזה שאני לא יכולה לחשוב על שם יותר מתאים עבורו מאשר- געגועיי לשאכטה?
קודם כול- אל תעשנו, ואם אתם מעשנים, אז תפסיקו ואם אתם מפסיקים תבינו שזה מאוד לא פשוט ותסמכו על עצמכם שאתם יכולים ותעשו כל מה שאפשר כדי להצליח.
השבוע לקראת המפגש השני של הקבוצה, התבקשנו להיערך ולקנות פירות וירקות בשפע. כמו התלמידה המצטיינת שמעולם לא הייתי( כי הייתי במחששה…) החלטתי להתכונן מראש, מצאתי ירקן נחמד בקרבת בית מגוריי, רכשתי שלל הטנא כולל ירקות שאינני רוכשת בדרך קבע( כמו סלרי וקישוא) והמקרר שלי בערב לפני המפגש היה מדוגם כמו החיילת המצטיינת שמעולם לא הייתי( כי הייתי במחששה….).
המפגש השני היה נעים ומחבק כמו הראשון, לאחר שרצנו לנו ברחובות תל אביב, התיישבנו מול מגשי ירקות ופירות משובחים וקנקן מים מלא דברים טובים.
ואז זה קרה- ידיעה שהגיעה זה עתה- ביומיים הקרובים אוכלים רק פירות וירקות. הם יכולים להיות חתוכים, שלמים, מבושלים, מאודים אבל זה רק הם ואנחנו ל-48 שעות.
כל מה שרציתי באותו הרגע זה סיגריה.
אני? שויתרתי על הדבר שהיה הכי קרוב לי, שמעולם לא אכזב, שתמיד נתן תחושה טובה, צריכה עכשיו לוותר על אוכל?
קמתי ביום למחרת ואמרתי לעצמי- נכון שזה קשה אבל את יכולה, את תעשי כל מה שאפשר כדי להצליח.
אם אני צריכה לסכם את 48 השעות האחרונות אני יכולה לתת לעצמי על הביצוע ציון של עובר בקושי.
בזכות הפקטור מעידית אני יכולה לומר לכן שהציון הוא טוב אפילו טוב פלוס, כי לא ויתרתי, כי ניסיתי, כי התמודדתי, כי גם כשמעדתי בקטנה(יחי הטופו) לא הרמתי ידיים אלא המשכתי להסתכל קדימה, כי עידית תומכת ומאמינה בי, כי הקבוצה שאני שייכת אליה כחלק מהסדנה היא קבוצה מפרגנת וכיפית.
ולא- לא עישנתי סיגריה….פשוט נשמתי ונשפתי כמו שהייתי אמורה לעשות כנראה כל השנים ללא הזפת, הטבק, הניקוטין ושאר מרעישין.
נקודות להמשך-
* להתמודד עם הרעשים, הרגשות, הכאבים, המעצורים ועוד תחושות.
* לחזור לרוץ ולשים לעצמי יעד.
*להקפיא משמשים-עוד שנייה נגמרת העונה.
