מהפוסט האחרון ביומן המסע הזה הכי חששתי. ידעתי שהכותרת שלו תסמל סיום של תקופה, ואני…אני הכי חוששת מהלא נודע.
לא אוהבת שחושבים אפילו לתכנן עבורי סוג של הפתעה, משתדלת לעיין בתפריט לפני הגעה לכל מסעדה חדשה, בודקת ימי ושעות פתיחה של מקומות כדי לא להתאכזב שאין כניסה, בקיצור, שונא מתנות יחיה ושונאת הפתעות, שזאת אני, תחיה קצת יותר בשקט עם עצמה.
אל המסע עם עידית( שהפכה לאחות גדולה) יצאתי לפני קרוב לחצי שנה. לאחר שהפסקתי לעשן, לאחר שניסיתי לחזור לריצה, לאחר שהבנתי שאת החיים שלי, הכל כך פשוטים אבל כל כך מורכבים כאחד,אני צריכה לנתב מעט מחדש.
מאז ומעולם אהבתי לכתוב סיכומים, או יותר נכון רשימות רשימות של סעיפים, אז אלו הן חמשת הנקודות שבעיני מסכמות תקופה אחת וילוו אותי להמשך החיים:
1. לא לבכות על ניקוטין שלא יעושן . בפגישה הראשונה עם עידית והקבוצה ציינתי בפני אחת הבנות שהכי חסרות לי הסיגריות, גם שבעה חודשים כיום אחרי ההפסקה עדיין קיים געגוע, אבל זה געגוע לתקופה שהייתה ואיננה עוד וככל הנראה..לא תחזור עוד לעולם.
2. אין צורך לוותר על הנאות הטעם. אני אוכלת אוכל טעים, ממש, לרוב כזה שמוכן על ידי אחרים כי לא ניחנתי ביכולות בישול גבוהות, לעיתים במסעדות, זה כולל גם פסטות ושאר מנעמים. אבל פועל מכך אומר שאם זה לא כזה טעים, אז זה סתם, וסתם לא נכנס לי לגוף כי זה כנראה סתם.
3. לרוץ לרוץ לרוץ. כשאני התחלתי אי שם בחודש אפריל השנה לחזור לריצה, שהייתה תחביב ואורח חיים עבורי בשנות ילדותי, הבנתי שעשרים שנות עישון עשו את שלהם, ושגם דקה הייתה קשה לי מאוד. אבל אני היום כמעט ולא מוותרת לעצמי, ולמדתי לנשוך שפתיים בנושא, לא לחפש תירוצים למה להפסיק, ונכון לתחילת חודש נובמבר אני כבר מצליחה לרוץ 25 דקות רצוף ומתכוננת למירוץ 5 ק"מ.
4. לאכול או שלא לאכול. לצערי, אין כמעט אדם שלא חוטא באכילה רגשית. אוכל נתפס אצל רובנו כמשהו שמרגיע, שעושה טוב בעת הצורך, שאם אני רוצה לאכול את זה אז זה מה שיקרה ולא מעניין אותי כלום. רמת המודעות שלי לעובדה שלפעמים אני צריכה משהו מתוק כי קשה לי, רע לי, או סתם בא לי קיימת. אני כן עושה שיקולים ולפעמים אני מחליטה לכאן ולפעמים לכאן. אני לא חושבת יותר מדי. אני אוכלת או שלא אוכלת. אני לא "אוכלת" את עצמי על אף החלטה. בעיני, זה הכלי הכמעט הכי משמעותי שקיבלתי בסדנה של עידית.
5. אל תהיי איפה שלא טוב לך. היה כיף המפגשים הללו, הן נתנו מקום להמון פורקן של רגש ואפילו כעס, גם רצנו ביחד, אכלנו פירות וירקות, אפילו שתינו שייק ירוק. אבל ההשפעה הכי משמעותית לחיי שלקחתי מהסדנה זה שאיך שאני מתייחסת אליי זה מה שהכי חשוב. ואני צריכה להתייחס לעצמי טוב. עם ובלי קשר למה נכנס לי לפה. לכן ידעתי שעם כתיבת הפוסט האחרון ביומן שלי, אני כבר אהיה ללא מקום עבודה. מאז ומתמיד הייתי מכוונת קריירה. כיום, אחרי שלוש שנים בחברה שבה עבדתי, מתוכן השנה האחרונה שהייתה אחת המאתגרות בחיי עד כה , החלטתי שזה לא המקום שאני צריכה להיות בו, שלשם אני לא צריכה להגיע כל בוקר. שחסר לי מה שמגיע לי, שיהיה לי טוב. לאחר מחשבה ארוכה, קמתי ועזבתי. יש כאלו אולי שיגידו שעשיתי טעות, יש כאלו כמו עידית ובובה שלי שיגידו שאני צריכה להיות גאה בעצמי כי אני דואגת שלי יהיה טוב בחיים. אין מה לעשות. אף אחד לא יכול לדאוג לטוב בחיי שלי מלבד אני עצמי ואנוכי. אני יודעת בתוך תוכי שניסיתי ממש ועל כן לא נכשלתי.
המסקנה הכי חשובה שלמדתי מהמסע הזה, היא לסמוך על נשים. עידית ושאר הנשים בסדנה היוו עבורי מפלט בתקופה מאוד מתישה ומבלבלת בחיי. הן סייעו לי והתוצאות מוכחות גם חודשים אחרי שהסדנה עצמה הסתיימה. ברגעים קשים שבהם אני עסוקה מעט ברחמים עצמיים ואני נזכרת באכזבות שחוויתי בחיי מהמגדר הנשי, אני נזכרת בקבוצה הזו, בטוב שהיא סימלה עבורי, בחיבוקים החמים( פיזיים ווירטואליים כאחד)שקיבלתי ואני יודעת שאני מעדיפה לבחור בטוב, למרות הכול.
אני רוצה להודות לעידית ובנות הסדנה, יצאתי למסע הזה בתחושות לא ברורות והיום במבט לאחור אני כל כך שמחה על כך שקיבלתי החלטה להצטרף אליו. זה לא היה פשוט, זהו טבעו של כל מסע, אבל היו רגעים טובים, היו גם רגעי עצב ודמעה, אבל את כל אותם רגעים אנצור בלב ואמשיך איתם הלאה במסע חיי.
והיה אם מישהו בא
אל תסתובב
כי זה תמיד יכול להיות
זה שידליק לך את הלב
יפרוק את הכאב בשלווה.
