אם אתם קוראים שורות אלו סימן שצדקתי לכל אורך הדרך.
בהתחלה רק חשדתי. ראיתי את כמות האנשים והכלבים בפארק על האגם מהלכים על הדשא הירוק והרך, ושמתי לב לעובדה משונה ביותר. אין שקיות חטיפים זרוקות על השבילים, אין זכר למקלות ארטיקים בחופי הרחצה ואין קקי של כלבים בשום מקום. בהתחלה נהניתי מהעניין. רצתי יחפה בלי שום דאגות, אבל ספק כרסם בראשי. איך זה ייתכן??
מאוחר יותר, כאשר ניגשתי, כאחד האדם, לשירותים הציבוריים, הבחנתי בעובדה תמוהה לא פחות. השירותים נקיים! לבנים כמו עכוזו הצח של תינוק ביום היוולדו. שירותים ציבוריים! בחוף רחצה! נקיים!! אללי!!!
בעוד שעות אחדות יופעל הסם ואשכח מכל מה שגיליתי היום, ועל כן עלי להזדרז.
לאט לאט ניגלו בפני עוד ועוד אותות. כמו הפחים החכמים שפוזרו למכביר, ונועדו למנוע מחיות הבר "האיומות" לפזר את הזבל. כל מה שצריך לעשות כדי להרים את המכסה של הפח החכם ,ששוקל כמו גורת פילים קטנה, הוא ללחוץ על נקודה נסתרת מאחורי הידית, לבעוט שלוש פעמים בצד, לעשות סלטה באויר ולצעוק קוקוריקו בקול גדול. פח חכם עאלק.
אם זה לא מספיק, בכל מקום הוצבו שלטים מפחידים המזהירים מפני "חיות הבר הטורפות", בתוספת תמונות של דובים, פומות וזאבי ערבות מסוכנים. חיות אלו, מצוין בשלטים, אוהבות מאד חטיפים ושאריות אוכל. במיוחד הן אוהבות ילדים קטנים שאוכלים צ'יפס, או כלבים שעושים קקי שלא נוקה על ידי בעליו.
אההה! פיסות הפאזל החלו להתחבר. אני מתחילה להריח קנוניה.
הזמן שנותר בידי קצוב. עלי למהר.
היום בשעה 10:47 שעון בריטיש קולומביה יצאנו לטיול. לקחנו כובעים, קרם הגנה, וכמובן המון חטיפים מרשרשים ופתחנו במסלול הליכה קצרצר וידידותי למשפחות. דילגנו על השלט הקבוע המזהיר מפני הסכנות האורבות לנו ומיד, בלי להתמהמה, פתחתי לנו שקית מרשרשת במיוחד.
לפתע, מרחוק, נראו שתי דמויות בשחור. לבושות חליפות ארוכות ומעונבות, שלא תואמות כלל את הזמן והמקום. הבנות לקחו חופן וחופניים ודילגו לגשר הקרוב.
"גבירתי", אמרו השניים פה אחד.
"כן, זו אני", עניתי. אכן גברת אנוכי.
"את יודעת שמומלץ לאכול במקומות המסומנים בלבד? את מודעת לסכנות האורבות? רק אתמול ניצפה כאן גריזלי חוטף ילד בן 5 שאחז בשקית פופקורן"
"פחחחחחח" עניתי בנימוס "קונספירציה. לא מאמינה. רוצים קצת?" חייכתי בפה מלא שיניים צהובות עם מעט שאריות דוריטוס בין הרווחים.
השניים החליפו מבטים מבוהלים. "שוט!" (אסור להגיד שיט בקנדה) "עלתה עלינו!" אמרו פה אחד.
"נו, אני מהמזרח התיכון. עשיתי אחד ועוד אחד יצא שתיים. מבטיחה לשמור נקי. בכל אופן, מפרגנת לראש החולני הזה שלכם, לטעמי, קצת נקי פה מדי, אבל שיהיה. הבנות מחכות לי ליד המפל".
"לא כל כך מהר", אמרו שקע ותקע וכיוונו אלי מין רובה קפצונים קטנטן. "אנחנו חייבים לעשות זאת בשם המלכה". לא הספקתי לצחוק ופני התמלאו בעיסה דביקה ומסריחה.
"צדקת, אנחנו מפחידים את המקומיים כבר 125 שנים ברציפות. הצלחת השיטה לא מוטלת בספק. בתוך 15שעות תשכחי מכל התיאוריה היפה שלך. השתלנו במוחך זכרון מעט שונה". כך אמרו ונעלמו ללא זכר.
15 השעות יחלפו בתוך דקה וחצי ואז אשכח הכל. ומי יודע מה אחשוב…
את השניות האחרונות שעוד נותרו אנצל לפרסום מסקנותיי למלחמה למען הטבע הירוק בישראל הפורחת: כל מה שצריך זה להמציא איזה נמר טורף חטיפים, ואת מי שלא משאיר נקי על החוף או לא מרים קקי של כלב.
לא יזיק גם לפזר כמה פחים חכמים פה ושם, ולנקות את השירותים..
יומן מסע יום 699-
היום ראיתי דובת קוטב אדירת מימדים ממש מולי. מזל שלא היתה רעבה. באה בגלל הקרקרים שאכלתי. לעולם לא אוכל יותר בטבע בקנדה!