יומן אזעקה: NYC-TLV

בחורה עם מחשב נייד

ביום שבת חזרתי לדירתי בתל אביב אחרי שבוע של אסקפיזם פוטנציאלי בניו-יורק. חופשה שלא תוכננה אשר צנחה לחיקי כפרי בשל באמצע מדבר צחיח.

בין שופינג, למסעדות, לחברים, להופעות ולברים גם התעדכנתי בחדשות מהארץ. עם SIM אמריקאי, שאמור היה לאפשר את הבריחה האולטימטיבית, חוברתי כבאינפוזיה בכפייה לקבוצות הוואטסאפ שלא הפסיקו לצפצף את המתרחש ולדיווחים און-ליין מאפליקציות אתרי החדשות המותקנות על המכשיר. וממש כמו בתאונת דרכים באמצע כביש סואן שיוצרת פקקי ענק מבהיית הסקרנים, כך גם הניתוק הנשאף הלך והתפוגג לו.

בדצמבר האחרון, הייתי בביקור משפחתי בגרמניה. טסתי כשבוע לפני "סערת חורף שלא נראתה מזה 150 שנה", והתכנון היה לחזור אחרי חמישה ימים. אך בין תכנון לאידיאל יש גם מציאות (שהפעם, ממש במקרה, הייתה גם אידיאל) ונשארתי שם ארבעה ימים נוספים. ארבעה ימים במהלכם התרחשה קטסטרופת מזג אוויר קיצוני ולא צפוי בישראל, וכך חמקתי מהזוועות. שבתי ארצה ולאט לאט המצב חזר לשגרה.

גם הפעם, כיומיים לפני שחזרתי לישראל, הפצירו בי להישאר בניו-יורק – המשפחה בארץ והחברים בניו יורק – כי 'מה זה כבר משנה', ו'שם יש אזעקות ומלחמה' ובעצם.. 'למה לא ליהנות מעוד כמה ימים של שקט…?', ו'הרי יש לך כבר עבר של הארכת חופשות'…

ביני לביני נזכרתי בסדרת האזעקות של "עמוד ענן" לפני כשנה וחצי בתל-אביב;  אובדן תחושת הביטחון האישי, פחד וחרדה עם הישמע קול האזעקה, ההתמודדות לבד והידיעה שהמצב אף פעם לא יחזור לקדמותו, ויותר מכל – ההבנה כי שגרה כבר לא תהיה כאן. לצד תחושות אלה, גם חשבתי על המשפחה בארץ, על החזרה לחיי השגרה שלי, גם אם בצל הטילים, ועל כך שהישארות בניו יורק מתוך בריחה זו לא ממש בחירה בחופש והנאה, אלא סוג של כבלים, גם אם הם באים בצבעים של מיוזיקל.

כשה- bellboy במלון בניו –יורק סיפר לי שבעוד שבועיים הוא בא לטייל בישראל – אמרתי לו שישכח מזה. האזעקות ברקע, 24/7 של חדשות, טילים בשמיים, כיפת ברזל האלוהים החדש, אנרגיית השנאה, רחובות תל אביב ריקים ותחושת הדיכאון הקיומי הכללית באוויר – זו לא מדינת ישראל!

בשבילי, עבורי, ונכון לעכשיו – אין לי ארץ אחרת. שיר שהתנגן לי בראש ביום האחרון שלי בניו יורק. לא כי שמעתי אותו לאחרונה, אלא כי נראה שפשוט החליט לקפוץ לתודעה שלי ולהזדמזם לו.

אז חזרתי. בסתר לבי קצת קיוויתי שממש כמו בסערה גם כאן חזרתי תסמל את סיום המבצע, במעין אגוצנטריות קיומית שכזאת… ואכן מיום שבת מדברים על התחלה של קצה חוט למצב לא וודאי שאולי יתחילו לדבר על מתווה אופציונאלי לשיחות בתקווה שיובילו להפסקת אש. אופציונאלית. רואים?!

אבל עדיין, ולהפתעתי האגוצנטרית, כלום מזה לא נראה בשטח. ואומנם חזרתי אך הטילים ממשיכים.

לא מתחרטת שחזרתי.

באזעקות הראשונות שלי פגשתי לראשונה את שכניי לבניין במקלט המשותף, וגיליתי שאני גרה בבניין עם רוב נשי וצעיר. גיליתי לראשונה שלגור בדירת קרקע בתל אביב זה לא כל כך נורא אלא מדובר בקומה הבטוחה ביותר בבניין! (קצת חוששת ששכר הדירה יעלה…) גיליתי שהאזעקות הפעם פחות מפחידות אותי, במיוחד כשהחמאס מסיר את חוסר הוודאות הכללית וברוב טובו מעדכן מבעוד מועד באיזו שעה ישלח את הטיל, כך שאני דואגת להיות בדירה ולא בדרך במכונית. גם העובדה שבמרחק של ארבע מדרגות בלבד ממני נמצא המקלט אליו אני מגיעה בזמני 'שדרות' ואף פחות מזה – מועילה. עוד גיליתי שסטודיו הפילאטיס שלי הוא מרחב מוגן – כך שיש מצב שעוד אצא חטובה משנכנסתי לכל ה"מבצע" הזה…

alarm

לצד ה'גילויים' האישיים החיובים וה'מרעישים' האלה, המישור החברתי-פומבי קצת פחות אופטימי. גיליתי עם מלא בשנאה. שנאה כלפי עצמו, שנאה כלפי אחרים, שנאה כלפי השונה, שנאה כלפי חלשים, שנאה בכביש, שנאה בפייסבוק, שנאה בתקשורת, שנאה ברחובות. עם מלא בשנאה שהוא משלשל החוצה בכל מקום ובכל הזדמנות. זה עצוב וזה קשה וזה מורכב וזה חייב להשתנות. אין לנו כאן את זכות הבחירה. ולא אוסיף.

אם פתאום אתחרט וארגיש שכל גילויי המלחמה האישיים שלי כבר לא מרגשים וגילויי השנאה מייאשים אותי – תמיד תהיה לי את ברלין ! טוב אז לא את ברלין, אלא את פרייבורג, אל תהיו קטנוניים… שתיהן גרמניות ויכולות לספק את אותו אסקפיזם מתוק בטעם כרוב כבוש!