יומולדת שנה

השבוע הבלוג שלי חוגג שנה.

שנה של מילים. שנה בה הרשתי לעצמי ליישר את הכנפיים למתוח אותן ולעוף.

מסתבר שזו הייתה החלטה ממש נבונה. המילים נשאו אותי למקומות טובים. למפגשים מעניינים, להכרויות חדשות.

המילים לקחו אותי פנימה, התערסלו בתוכי ומילאו אותי.

הן פתחו אותי לעולם חיזקו את הגבעול עזרו לי לפרוש את עלי הכותרת ולפרוח.

זו הייתה שנה של שינוי שתחילתה בקושי גדול ובחושך וסופה בתנועה.

לפני כחודשיים קיבלתי החלטה שמסתמנת כמשנה חיים. זו החלטה שהייתה עבורי משוכה שהתקשתי לעבור שנים ארוכות. לתפיסתי באופן ישיר ועקיף עצם כתיבת הבלוג היה גורם משמעותי ביכולת שלי לקבל את ההחלטה הזו, להכיל את ההשלכות שלה ולהנות מתוצאותיה.

התקופה האחרונה עמוסה ומלאת עינינים. החורף מזמין את השדים לצאת החוצה, וקצב הדרמות מסחרר. הלימודים, ילדי שלי, הילדים האחרים שלי, החבר החדש של הבכורה, השיעול של שמנמנת הקסם, החלומות של הקופצני ומינוני האנטי "קצב וריקוד" של המשופם. רשיון הטרקטור של הקירח. לבשל, לחתום, לזכור הכל, פגישות, ועדות. החלטות. נסיגות, עליות. שיו…

ובין כל אלה, אני.

אני נמצאת. נוכחת. איך שהוא מצליחה לנשום. מצליחה לשמוח. לראשונה מזה שנים ארוכות צל עננת העצב אינו תלוי מעלי. עכברי הדיכאון אינם מכרסמים תחרה בנפשי. עורבי החרדה אינם תוקפים אותי. בלילות אני ישנה.

זו תחושה של מפגש מחודש ושל גילוי. יש בה התרגשות ויש בה גם חשש.

אני מביטה אחורה ומברכת על כך שהאחורה נשאר מאחור. הוא שייך לי, הוא הלבנים מהם בניתי אותי.

עיני נשואות קדימה.

חשבתי השבוע על המתנה שהורישו לי הנשים שגידלו אותי: היכולת ליצור. לחבר חלקים, לברוא עולם.

הנשים שגידלו אותי היו קשות ומסוכסכות עם עצמן זו עם זו ועם העולם.

הן כאבו והשתגעו ועישנו בשרשרת. הן אהבו בעוצמה שכילתה אהבות.

חשבתי על משקעים ומטענים וכעס. על חמלה וצער.

אבל מבין המחשבות עלו שוב ושוב תמונות משעשעות על גבול ההזויות. צבעוניות. מלאות חיים.

כי בין הטירוף לשגעת היה גם צחוק גדול והומור משובח ובעיקר יצירתיות שלא נכנעה לשום כלל או מגבלה.

אותה יצירתיות שאפשרה לסבתא שלי להאמין שבמכונת תפירה אפשרי לגמרי להתקין מנוע של מקרר.

או לתפור מעודפי חולצות הטריקו של העבודה (סבא שלי ניהל את הסניף השכונתי של מפלגת העבודה. בתום יום הבחירות, נאמן לדתו שאין להשאיר עודפים לא משנה של מה, נהג לאסוף כל מה שנשאר: כריכים, מדבקות וחולצות טריקו.) תחתונים לבני הדודים שלי…

באותה הרוח  של איסוף ללא רחמים. מהטופי שאסף סבא שלי מרצפת בית הכנסת הכינה ריבה.

או לדווח בהתרגשות שמצאה אהיל יוצא דופן שהתגלה כמכסה נגד יבחושים, כזה שמניחים על עוגה.

אחד מרגעיה הגדולים היה כשפניתי אליה בבקשה לסרוג לי בגד ים. סבתא חיה של ע' חברתי הייתה סרגנית מהוללת. היא סרגה שלל בגדי ים . ואני רציתי גם.

סבתא שלי שלא נתנה לשום מציאות לבלבל אותה נענתה לבקשתי מיד (מה שמסמן את הטעות הראשונה. הגזרה שלי בניגוד לגזרתה של ע' לא ממש ביקשה בגד ים סרוג… הפתרון של סבתא לנושא היה לפסוק שלי צריך לסרוג בגד ים שלם!)

מה שסימן את הטעות השניה היה שהיא נגשה ללא היסוס לשק הצמר הפרום שלה והחלה בוחרת צבעים. בקול רפה מילמלתי שבגדי ים סורגים בחוט מיוחד ודק שאינו צמר בכלל, סבתא ביטלה את הערתי בתנועת יד חדה ואספה פקעות צמר באדום ובז'.

נו נו.. במרץ עבדה וסרגה. בחלוף הימים ניסו עוד בני משפחה לרמוז ששריון הצמר שהיא סורגת עלול שלא להלום את המטרה שלשמה נסרג. את כולם ביטלה באותו ניפנוף נחרץ.

בסופו של דבר היה מוכן. השריון. הוא כמעט ועמד בכוחות עצמו. אם הייתי צריכה לצאת לקרב ימי ללא ספק הייתי לובשת אותו. ברם אולם אני חוששת שעוד טרם הייתי מתעמתת עם אויביי היה קורה אחד משניים: או שהייתי שוקעת למצולות יחד איתו או שהיה שוקע בכוחות עצמו ומותיר אותי עירומה.

האישה יכלה להפוך כל דבר למשהו אחר. שמיכה למעיל, חצאית לחולצה ולבסוף כשכלו כל הקיצים ולא היה עוד שימוש בדבר הפך למגבת מטבח.

המשפט שהיה שגור בפיה כאשר גררה חפץ כלשהו לחצר והקיפה אותו במעגלים כדי לתהות על השימושים הגלומים בו היה: נצבע לו את הרגליים והוא יהיה בסדר!

ואמא שלי שבנתה תפאורות לחייה. מעצבת ומשנה את הבית. עד לפרטי הפרטים הקטנים ביותר. היא חשבה שמאד כדאי שלא תהיה כמו אמא שלה ותנקוט בגישה יותר מחוברת למציאות ולכן לא הרשתה לעצמה להגיד בקול רם שטויות כמו עם המנוע של המקרר.

היא הייתה בלתי מחוברת למציאות אבל בסגנון אישי משלה, ובדרכה לא הסתפקה בלצבוע לו את הרגליים. היא האמינה בשבירת קירות.

הדירה בה גדלתי עברה לאורך השנים כל כך הרבה שיפוצים "הכרחיים". בסבב עברו חדרי הבית מחדר לחדר ולפני שהספיקו לסגל לעצמם זהות הפכו לחדר אחר.

אמא שלי כתבה וציירה וסידרה פרחים ושזרה חרוזים והציגה את עבודות העץ המופלאות שלה במדרחוב.

בניגוד לסבתא שלא קיטרה או התלוננה הליכתה נחרצת תנועותיה מהירות אמא שלי תיבלה את העשיה באי נחת קיטורים וסבל.

ואני.

אני בורכתי.

אני יודעת שאין גבול. ליופי לצבע ליצירתיות.

שמותר לי לעשות מה שארצה. בנייר בבד בחוט או בקיר. במילים.

אינני מקטרת וממש משתדלת שלא לסבול. תנועותי מהירות ובטוחות.

הנפש משוחררת.

אני יכולה לכתוב. לתפור להדביק לגזור.

אני יכולה לצבוע למה שארצה את הרגליים.

אני יכולה לשיר.

אני יכולה לחגוג שנה לבלוג שהסכים לי להיות.

ולשמוח בו. ולעוף רחוק וגבוה. או עמוק או נמוך. לאן שארצה.