הגענו לעיירה טיקוצ׳ין. עיירה ירוקה, שקטה, ציורית ופסטורלית.
בקצה הרחוב בו עמדנו כנסייה ואנחנו מביטים על בית הכנסת שבלב העיירה. איז׳ו מספר שגדל פה דור שני של פולנים שלא ראה יהודים ולא מכיר יהודים. ועדיין במרכז העיירה ניצב בית כנסת גדול.
אין היום יהודים בטיקוצ׳ין. כשחזרו ב-45׳ עם סיום המלחמה נרצחה יהודיה אחת ומאז לא שבו.
לאט לאט בני הדור השני גילו שהעיירה הייתה חשובה בגלל היהודים, שגדולי שושלות רבנים גדלו פה, שזו הייתה עיר מחוז. גילו שהכיתובים על קירות בית הכנסת הן תפילות ובני הדור השני רצה לדעת יותר ואף החליט לשחזר את המקום כמו שהיה לפני המלחמה.
היהודים שגרו בעיירה היו נושא הדליים, מוכר המים, האופה, החייט, הסנדלר וגם שוטה הכפר. היו כלמיני טיפוסים בכפר. זאת הייתה היהדות הפועמת של תחילת המאה ה-20׳.
מכל החיים של העיירה מה שנשאר זה בית-כנסת-מוזיאון. ריק.
היהודים והפולנים היו סוחרים ביחד, היו להם מפגשים בעיירה והם קיימו חיים משותפים זה לצד זה. הייתה אינטראקציה בין היהודים לפולנים. זה לא אומר שלא היו סטריאוטיפים אבל היו נקודות מפגש והם הכירו.
ביולי 41׳ הגרמנים מגיעים לטיקוצ׳ין.
מתחילה בכפר שמועה שחופרים בורות ביער. חשבו שבשביל תחמושת או תותחים. אדם נורמלי לא חושב שזה כדי להרוג אותו. זה לא סביר ולא בר עיכול. בכפר חשבו שיעבירו אותם לגטו. אבל אף אחד לא ברח. ה׳יחד׳ של הקהילה השאיר אותם.
הגרמנים נותנים הוראה לצאת מהבתים. היו אז בכפר 2,300 יהודים.
הגרמנים לקחו אותם ליער דרך נוף יפייפה של שדות ירוקים.
עשינו את הדרך באוטובוס.
בשקט רועם צפינו מחלונות האוטובוס בירוק הפסטורלי. קשה להבין באמת עד הסוף את הדבר הזה. שהדרך שאנחנו עושים היום זו אותה הדרך שהיהודים עשו בקיץ 41׳ בדרך אל מותם. קשה להתחבר למקום הזה. זה לא נתפס.
נכנסנו אל היער בדממה. נושאים דגלי ישראל ודגלי חברה, צועדים בגאווה לאומית אך עם תחושה כבדה, תחושה של אובדן לצד ריק גדול. קשה. והיער שקט וכל מה ששומעים זה את הענפים והזרדים הקטנים שמתפצפצים מהצעדים שלנו.
יש לנו מזג אוויר מושלם. מבין צמרות העצים חודרת שמש ואז איז׳ו מצביע על בור ומספר שכאן התבצע ציד היערות ושקבורים פה 150 ילדים. הגרמנים לא סוגרים את הבור למקרה שימצא יהודי נוסף שברח ביער.
בתוך יומיים קיום של מאות שנים נמחק. הנאצים רוצחים את כל יהודי העיירה טיקוצ׳ין. ואין עדים שיצאו מהבורות כדי לספר.
1.5 מיליון יהודים נרצחו ביערות. צדו אותם כמו חיות. יהודים שהצליחו לחמוק מזוועות היער מספרים לחבריהם בגטו מה קורה – האחרונים חושבים שהם משוגעים. וזה מובן, כי הרי זוהי זוועה שלא נתפסת.
עמדנו דקת דומייה לזכר הילדים שנרצחו ביער. 1.5 מליון ילדים נרצחו בשואה. כל ילד הוא יחיד ומיוחד. עולמות שלמים שנמחקו. עתיד שנמחק. כל מה שנשאר זה שמות.
צדקו מי שאמרו לי שלמסע הזה משמעות אחרת כאמא. משמעות עמוקה וחזקה יותר. המחשבה על יד קטנה מוטלת מתה בבור ביער לא עוזבת את המחשבה. והדמעות זולגות.
היער שקט. ירוק ויפיפה. ממש גן עדן. ואנחנו דורכים על גופות. איז׳ו שואל בתהייה ׳איך יכול להיות שגהנום הוא המקום היפה ביותר בעולם? יכול להיות שהאדם הוא גם רוצח וגם הקורבן?׳
ואז איז׳ו שאל אם אפשר לצאת אופטימים מכאן? האם אפשר למצוא נקודת אור במקום הזה, בחושך הענק שירד על העם היהודי. את האור הפנימי של הניצולים, אף נאצי לא הצליח להרוג. הגחלילית והאור הקטן שבתוך הניצולים היו ללהבה גדולה במדינת ישראל.
עמדנו במעגל. כמעט מדיטטיבי. החזקנו ידיים ושרנו ביחד ׳כולנו רקמה אנושית אחת חיה׳. קדיש, שמע ישראל והתקווה. פיזרנו אדמה שהבאנו מישראל על היער-קבר והדלקנו נרות נשמה לזכרם.
טרבלינקה.
אנחנו בארץ יפיפה, חסידות ואגמים. זה המקום שבו הגרמנים בחרו למקם את המחנות. טרבלינקה כפר קטן באזור נידח.
במלחמת העולם השנייה הפולנים עדיין שאבו כאן מים מהבארות ועיבדו את האדמה. כמובן שגם עם דעות סטריאוטיפיות על יהודים.
בשנים 42׳-43׳, 300,000 יהודי ורשה גורשו לכאן.
הקימו את המחנה במקום שכוח אל כי כאן יש איכרים ובוורשה יש את אנשי המחתרת. כאן אפשר לעשות הכל ורחוק מעיני ורשה שתחת עיני העולם.
הגענו למחנה טרבלינקה. 600×400 מטר.
איז׳ו תוהה בקול האם יש השמדה טוטאלית; גם גוף וגם שרידי זיכרון. ומסביר שאנחנו מגיעים לכאן כדי למלא את הריק. הגענו למרחב הזיכרון. מה שהיה פעם טרבלינקה.
870,000 יהודים הושמדו כאן בשנה אחת. במחנה מוות שהוקם רק בשביל יהודים.
מקבלת אותנו אנדרטה של אבני בטון שנראים כמו קברים, במקום בו הרכבת נכנסה למחנה. היהודים נכנסו עם הרכבת לתוך מחנה הריכוז וירדו בתחנת רכבת הדמה.
מחוץ למחנה המוות לא ידעו מה מתרחש. ידעו שאם יהודים מגיעים לטרבלינקה – הם נעלמים.
בטרבלינקה שדות ירוקים. עצים. יער. רואים גן עדן. ההטעיה הכי טובה לרצח.
איז׳ו ספק שואל ספק אומר מי אומר שאסתטיקה ורוע זה דבר הפוך? הנאצים למדו אותנו שהרוע יכול להיות מאוד יפה ואסתטי, שזה לא הפוך מהתרבות עצמה.
המחנה היה מחולק לשלושה חלקים: אזור של החיילים, אזור העבודה ומחנה ההשמדה.
שירתו כאן 30-40 חיילים נאצים. את העבודה ביצעו האוקראינים. האידיאולוגיה היא נאצית.
לנאצים הייתה קנטינה, ברכת שחייה, פינת קריאה ועוד פינוקים שהקלו עליהם את השרות. ליהודים היה מחנה מוות.
מרגע שהם יורדים בתחנה ועד שהם יוצאים גופות – שעה וחצי. מפנים אותם לשני צריפים, גברים ונשים ומבקשים מהם להפקיד חפצים. נכנסים ומתפשטים. מגלחים את הנשים משיער. והם לא מבינים איפה הם. מהצריפים יש שביל מכוסה גדר חיה: הימלר שטרסה. והם נכנסים לביתן עם מגן דוד בראשו עד שממלאים אותו. גז במנוע טורבו לביתן. וזהו.
יום אחרי יום אחרי יום. ושוב איז׳ו תוהה בקול, איך הנאצים עמדו בזה? בעדויות שלהם אחרי המלחמה יש סוג מענה על השאלה הזו; הם פשוט לא ראו באסירי המחנה אנשים כמוהם. ראו בהם מטען. מעולם לא ראו בהם כבני אדם פרטיים. רק הר של בשר רקוב כחלחל-שחרחר. כך שמבחינתם הם לא רוצחים. הם רק מטהרים את העולם מזיהום. הנאצים ראו מאסות.
רק 70 אסירים שרדו את טרבלינקה.
אחרי ניסיון מרד, הנאצים ניקו את המחנה. מחקו כל זכר.
ב 65׳ הוקמה האנדרטה. מסביב 17,000 סלעים עם שמות של קהילות יהודיות מפולין. 17,000 על שם הגוויות שהצליחו לשרוף כל יום לטשטוש עקבות.
לד״ר יאנוש קורצ׳ק אבן משלו. סיימנו את היום בטקס זיכרון למרגלות האנדרטה.
האם אפשר גם לרצוח וגם למחוק את העקבות של הזיכרון כאילו לא היה? המלחמה על הזיכרון התחילה מיד אחרי השואה. מתוך הבנה כי מי שיעצב את הזיכרון ינצח. אנחנו במלחמה על הזיכרון ובמלחמה הזו יש דרך אחת לנצח: לדבר ולספר. ואנחנו פה.
העולם מעדיף לא לראות את טרבלינקה. יש בזה גם משהו בריא. בנאדם רוצה לחיות תקווה ולא סיוט. 50 שנה ניסינו לא להגיע לפה. אבל אנחנו חוזרים לפה. שואה זה חור אפל באנושות ואף אחד לא עומד בזה. יש פה משהו שהוא חזק מאיתנו במסעות האלה.
טרבלינקה היא גבעת חזון העצמות היבשות של יחזקאל.
מחר לובלין, מיידנק