יום יום. שעה שעה

בחורה עם מחשב נייד

יום יום. שעה שעה. רגע רגע.

אני לא שואלת מתי זה כבר ייגמר,
כי אין תשובה גם כך.
לא עסוקה בלחשב כבר זמן עבר מאז שזה התחיל,
כי מה זה משנה.

מה שיש הוא עכשיו. ויש בזה קצת קסם.

בתקופה של הילד הראשון, לא חשבתי שצעצועים מפוזרים זה בלאגן. ואם כן, אז זה בלאגן מבורך אמרתי.
בילדה השלישית, כמו הרבה דברים שהשתנו בי, העדפתי שיהיה מסודר, להחזיק כל כך הרבה צעצועים… זה מיותר. גם ככה היא לא ממש מתעסקת איתם, אלא יותר כרוכה אחרי האחים הגדולים שלה, או שקועה במסך לפעמים קטן לפעמים גדול… או קפיצה לגן שעשועים
להעביר איזה שעה.
את רוב הצעצועים תרמתי.
השארתי קומץ ממש קטן,
וגם הוא מוחבא יפה בתוך שידה או ארגז מעוצב.

כשהתחלנו "להיסגר"… מצאתי את עצמי במקסטוק עושה השלמות, של כל מה שנפטרתי ממנו. אביזרי בובות, הרכבות, לוח ציור, קוביות, חישוקים וגלגלים למיניהם….ועוד ועוד.

נכון, הרבה סדר אין פה רוב היום,
אבל יש מלא חיים וצבע, כל הזמן.
יש ימים שכשהם נגמרים, אני מופתעת לגלות בערב, שהטלוויזיה לא נדלקה אפילו.

יש גם לא מעט ריבים וקללות וצעקות
(ואחת קטנה שבהחלט הרחיבה את אוצר המילים בצורה מרשימה