יום השלום של האומות המאוחדות או – כמה רצו

בחורה עם מחשב נייד

לחיות בהאג אומר להיות מודע לימים בלוח השנה של האומות המאוחדות כמו יום השלום שחל ב – 21 לכל ספטמבר.
את הבוקר התחלתי בשעה 6:00 לא כי השעון צלצל, אלא כי הרגשתי כאילו "פלורנס", ההיא מההוריקן, מתדפקת על דלתי. ואני לא מדברת ברמה המטאפורית, אני מדברת על רוחות עזות שמתדפקות על הדלתות הענקיות של חדר השינה, כשבחוץ חושך מוחלט וגשם בכמויות ועוצמה שלא נופל ממונסון טרופי באמצע יולי. אחרי שכל חלונות הבית רעדו כי אף אחד לא הכין עדיין ניירות מקופלים לתקוע ברווח שבין החלון לקיר, הבחנתי במשהו שמונח על מתלה הכביסה שלי, שעמד מיותם במרפסת ה"שמש" (שפה בהולנד היא לרב "מרפסת גשם" בכלל).
היות והשמש טרם הפציעה וגם לא נראה היה שיש לה איזשהו מניע להפציע בכלל, ומאחר ולא חבשתי שום אביזר לחידוד הראייה (A.K.A משקפיים) , חשבתי ש"פלורנס" סחפה עימה איזו גוויה של ציפור או גרוע מזה למתלה הכביסה שלי. רק בסביבות 7 בבוקר, כשהשמש נאותה לכבד אותנו בנוכחותה כדי שנראה איפה החננו את הרכב אתמול, נוכחתי לדעת כי על מתלה הכביסה שלי מונחת לה קופסת אטבי הכביסה שלי שעמדה בפגעי מזג האוויר בגבורה….כמו כן נוכחתי בעובדה ש"מדד הנטפליקס" בדם שלי נמצא גבוה מהממוצע אם נדמה לי שהרוח גררה גוויה לחבלי הכביסה שלי….
קצת לפני 8 נכנסנו לרכב חמושים במעילים ומטריות וחיכינו להנחיות של סיוון מ – waze, שבלעדיה חיינו אינם חיים. רבע שעה אחרי שהתחלנו בנסיעה, כי כך הורתה לנו סיוון, התנועה נעצרה. בהולנד הרי לא מצפצפים ומניחים שיש סיבה טובה להאטה ובטח שאין סיבה להתעצבן ובטח של צריך waze כדי שישפוך אור על "נסיבות האירוע".
אבל אצל ישראלי שחי בהולנד, הכלל הזה לא תקף היות והוא התחנך על ברכי אמירות כמו: "מהשמיים תנוחמו" או "המקום ינחם" וכשזה לא קורה, הוא פונה למקום היחיד שהוא מכיר לנחמה. אבל גם סיוון החרישה (אולי כי לא ידעה צער) וכל שנותר הוא לחכות לסימן מאלוהי המקום. ואכן, תוך מספר שניות הופיעו נחילי ילדים חבושים בכובעי מצחייה בצבע תכלת, שצעדו במה שנודע
כ walk of hope לעבר ה – peace palace שנמצא מספר קילומטרים לא מועטים מהנקודה שבה עמדנו.
ארמון השלום בהאג הוא מקום מושבו של בין הדין הבינלאומי לצדק של האו"ם ובו נמצאים מספר מוסדות נוספים הקשורים למשפט בינלאומי כמו בית המשפט לבוררות.
בכל אופן, נזכרתי שאלו תלמידי השכבות הגבוהות בביה"ס בו לומדים ילדיי ולאור מזג האוויר שחייב יותר חבישת כובעי גשם מכובעי מצחייה, שמחתי שילדיי עוד צעירים מידי לדעת ביה"ס מכדי לצעוד במזג אוויר שכזה. אבל זה היה מחזה יפה ואיחלתי להם שהשמש תאיר את דרכם ושפלורנס תנוח על משכבה בשלום.
בבית הספר כרגיל לא ראו סיבה לשנות את נוהל הבוקר לפיו הילדים נמצאים בחצר עד 8:25 ורק אז עולים לכיתות. קצת רוח וגשם עוד לא הרגו אף אחד ואם הולנדים יכולים לדווש בכל מזג האוויר, גם לילדים הבינלאומיים של ביה"ס לא יעונה כל רע משהות בחוץ במה שנראה כמו חורף ישראלי קשוח. לציין כי האימהות מכל הלאומים בביה"ס, לא חוו את היום כקיצוני מבחינת מזג האוויר והגדירו אותו כלא יותר מ"להקת חימום" לחורף שעוד צפוי לנו.
היום עבר בעצלתיים והתזכורת היחידה להיותו יום השלום היתה רק בניסיון ליישב סכסוכים בין האחים לבית ארבל.
בערב נסעתי לעיר לצפות בסרט במטרה להשכין שלום בית עם בעלי. ברכב בדרך חזרה, ניכרה נוכחותה של פלורנס שהיתה מלווה בגשם לפרקים. במהלך הנסיעה שוב נעצרה התנועה. המגבים עבדו והגשם ניתך על השמשה. סיוון לא זיהתה שום תנועה חשודה ולא דיווחה על האטה או עומס ועדיין כולם עמדו בדממה וחיכו, עלא עוף לא צייץ.
ואז, אחרי מספר שניות ראיתי אותם. עשרות רצים שלראשם פנסים זהים רצים ב peace night run. זה היה מחזה מרגש לשבת ברכב המחומם, מוגנת מהגשם ולצפות ברצים שחוצים אותנו בזה אחר זה למען השלום. ונכון שאולי חלקם רצים כדי לחיות בשלום עם עצמם, או עם המשקל שלהם, או עם בן או בת הזוג, או כדי לברוח מאיזושהי מלחמה אישית אפילו – אבל הם עדיין עשו זאת בלילה של ה 21.9, בתאריך שלא רבים יודעים עליו, בעיר שלא רבים מגיעים אליה בביקורם בהולנד ושאינה נוצצת כמו אמסטרדם, עיר בינלאומית, שהולכת לישון די מוקדם בימים רגילים ובטח במזג אוויר שכזה ושהם והעיר בחרו להישאר ערים, להעיר ולהאיר את הלילה למען השלום.
אני לא יודעת מאלו מדינות מגיעים הרצים ומה הקשר שלהם לשלום – האם הם חווים אותו על בסיס יומיומי ומאחלים אותו לאחרים, האם הם מייחלים לו ורצים למענו ומדמיינים איך זה יהיה כשהוא יגיע, או האם נדמה להם שהם חיים בשלום, אבל כל כמה שנים הם צריכים מבצע או מלחמה כדי שיזכירו להם כמה הוא שברירי – כך או כך, הם רצו (run) ורצו (want) ואני חשבתי שזה מוזר שבעברית זו אותה המילה ושלמילה "רצו" יש 2 משמעויות והכל תלוי ,כביכול, אם מבטאים אותה במילעיל או במלרע….
וחשבתי שלפעמים אני אפילו לא מצליחה לחיות בשלום עם עצמי ואני אדם יחיד וכמה זה בטח קשה למדינה לחיות בשלום עם מדינות אחרות, שגם בהן יש הרבה אנשים שלא חיים בשלום עם עצמם ועכשיו עוד צריכים להסתדר עם אנשים ממדינות אחרות.
אבל אולי זה לא כזה מסובך וצריך פשוט לרצות – אולי באמת הכל תלוי ברצים שרוצים והכל שאלה של כמה רצו….

אז עם פרוס השנה החדשה ועם סיומו של יום השלום – אני מאחלת לכולנו שתהיה זו שנה של שלום ולא רק שלום גרנדיוזי – בינלאומי, אלא שלום פנימי, כזה שיאפשר לנו שקט, שלווה ואיזון.
שנדע לרוץ ולִרצות ורק את עצמינו לרַצות. שתמיד יהיה לנו פנס על הראש, שיאיר לנו את הדרך אבל שלא נפחד לרוץ בחושך, שנדע לבקש עזרה כשאנחנו מרגישים אבודים, אבל שלא נאבד את האמונה שאנחנו יכולים לסמוך על עצמינו.
ושנדע תמיד שגם אם אנחנו יושבים ברכב המחומם ולא רצים כרגע, זה לא אומר שאנחנו לא רוצים או לא מתגעגעים לריצה או ששכחנו איך זה מרגיש לרוץ (גם אם ריצה היא לא הספורט המטאפורי האהוב) – זה אומר שאנחנו בהפסקה ותיכף נשוב.

פז ארבל
אני פז, כבר לא בת 34, עברתי עם משפחתי לסינגפור בתחילת אוקטובר 2010 עד 2014 וב 7.3.18 יצאנו לרילוקיישן נוסף בהולנד (האג). מאז לא מפסיקה לכתוב על החוויות שלנו ועל החיים ב"גולה" המשתנה. לאחרונה למדתי את שיטת styling therapy באמצעותה התחלתי לשלב בין שתי האהבות הגדולות שלי - לטיפול ולסטיילינג ומאז אני קוראת מגזין "ווג" באותה גאווה בה אני קוראת את פרויד.