יום השואה לפני ואחרי המסע לפולין

זכרונותי מהמסע לפולין ואיך מסבירים לילדים קטנים על יום השואה

נעם בשיר מתוך "מרי פופינס"

כל שנה, מאז המסע לפולין (לפני 16 שנה), בימים שלפני יום השואה, אני מוצאת את עצמי מתכנסת בתוכי, נזכרת בחלקים מהמסע, מחפשת שירים בעברית וחושבת על מה שהתחולל אז.
כשהייתי תלמידת תיכון, רק התחילו עם המסעות לפולין והציעו לי להצטרף למשלחת. לא כולם נסעו, רק בודדים. לא הבנתי אז את חשיבות הנושא והחלטתי לא לנסוע. עברו כמה שנים והבנתי שטעיתי. בינתיים המסעות לפולין הפכו למסעות שבשגרה עבור כלל תלמידי תיכון וידעתי, שיש לי הזדמנות לצאת למסע ולהצטרף כמלווה למסע של השכבה של אחי הקטן. עד היום אני חבה לו תודה על כך, שלא היסס להצטרפותי (בכל זאת אחותו הגדולה והוא עם החברים).
כתלמידה בבית ספר יסודי ואח"כ בתיכון, למדנו מידי שנה על יום השואה, ראינו סרטים ואפילו הכנתי עבודה מקיפה על הנושא כחלק מפרק שלם, שלמדנו לבחינת הבגרות, אבל את הפרק האמיתי על השואה למדתי רק במסע בפולין. שום סרט, הרצאה או טיול עצמאי באתרים לא יכול להעביר את העוצמה של מסע של יותר משבוע לפולין במסגרת של קבוצה גדולה, בליווי ההדרכה וכל הנלווה אליו.

המסע לפולין

תמיד אומרים, שאין כמו מראה עיניים. במסע הזה, הביטוי קיבל משמעות מאוד עמוקה, במיוחד במחנה ההשמדה מיידנק, שבו השתמרו הכי הרבה אמיתות מזוויעות, כי הגרמנים נאלצו לברוח לפני שיתפסו אותם, והם לא הספיקו להשמיד ראיות. האופן שבו המסע נבנה והדרך שבה המדריכות השלימו את החסר באמצעות הרבה הסברים, סיפורים, דגמים וקטעי קריאה, גם בתוך העיר עצמה, גם בבית הקברות וגם במחנות, העצים מאוד את מה שראינו והמחיש לנו מה באמת קרה שם.
המסע החל בשרידי הגטו בורשה. ראינו את הבתים של היהודים בגטו (היום גרים בהם פולנים), ביניהם ביתו של אדם צ'רניקוב, יו"ר היודנרט, ואת הבתים מהצד הארי. עצרנו להסברים ליד בית היתומים של יאנוש קורצ'ק והגענו לבית הקברות בורשה. לא מדובר בסתם עוד בית קברות : האותיות העבריות, הציטוטים מהתנ"ך והסמלים, שצויירו על חלק מהמצבות, שהגדירו חלק מאלו שנקברו במקום הדהדו מכל עבר (גזע עץ גדוע במרכזו – סמל לחיים צעירים שנגדעו בטרם עת, אצבעות פתוחות פרוסות – סמל של הכוהנים, קסת דיו ועט נוצה – סמל לסופר סת"ם). הזכרון הכי חזק שלי מבית הקברות קשור לחלקת דשא ענקית, התחומה באבנים במעגל, שקצהו של גרם מדרגות מבצבץ מבעד לדשא. לכאורה סתם עוד חלקת אדמה, אבל בעצם עמדנו סביב קבר אחים ענק. לא נשאר אחד עם עיניים יבשות כששמענו את הסיפור על קבר אחים זה. הבתים והקברים נשארו דוממים, אך ההדרכה הכניסה אותנו לאווירה אחרת והשקט ששרר סביב העצים כל רגע.

מצבה בצורת גזע עץ גדוע במרכזו, סמל לחיים צעירים (כאן - ילד בן 13), שנגדעו טרם עת.

המסע כלל הרבה נקודות ציון. חלקן היו כמו נקודות אור, שהראו את הלחימה של היהודים, שלא ויתרו וניסו להשיב מלחמה, כמו : הבונקר של המפקדה הראשית של מרדכי אנילביץ, ככר גיבורי הגטו, פתח ביוב שהוביל מחוץ לגטו ומפעל שינדלר וחלקן היו עדות ניצחת לרוע הגרמני, כמו : האומשלגפלץ (כיכר השילוחים, לשם הובאו היהודים לפני שנשלחו לטרבלינקה. האזור נסגר מכל הצדדים. מי שנכנס לא יכול היה לצאת. פיתו אותם עם לחם וריבה, שיתנו לרעבים) ובניין הגסטפו.

"אבן על גבעה" - מרד המחתרת אי"ל. הבונקר של המפקדה הראשית של מרדכי אנילביץ, שם טמונים אנילביץ ו-35 מחבריו, שהאבדו במקום זה, כשהבינו שסופם קרב

מחנות השמדה

במהלך המסע ביקרנו גם ב-4 מחנות השמדה : טרבלינקה, מיידנק, בירקנאו ואושוויץ. מיידנק הוא המחנה, שצרוב אצלי יותר מכל, בגלל העדות הרבה שנשארה בו, אך כל מחנה הותיר בי את רישומו. כשנכנסנו למיידנק, צעדנו ברגל בקור עז, לבושים היטב ובכל זאת קופאים מקור, ירד גשם ואנחנו עם מטריות לראשנו ולא הצלחנו להבין איך הסתובבו היהודים, עם כותנת דקה לגופם ועם קבקבי עץ לרגלם, שגדולות ממידתם, כדי שהשלג שיכנס ברווח יחתוך את רגליהם החשופות.

המקלחות במיידנק שאליהם הובלו האסירים לרחצה

במחנה בירקנאו, שם מנגלה עשה סלקציה בעצמו, ראינו את "השירותים", שהם 2 שורות של חורים צמודים על גבי רצועת בטון, כך שגם במקום הכי אינטימי לא איפשרו לאנשים להיות לבד. זה היה שלב נוסף בדרך לטשטוש זהותו של האדם, אחרי שכולם נראו זהים, לבושים כתונת פסים, ראשם מגולח, לכל אחד מספר ואין שום פרט שמייחד אחד מהשני. זה המקום בו למדנו, שבאמת אפשר למות מבושה. שמענו שם את סיפורה של אחת האסירות, שלא איפשרו לה ללכת לשירותים ולאחר, שנאלצה לעשות את צרכיה על עצמה, מתה מבושה.

המשרפות באושוויץ, אליהן הוכנסו הגופות

בין המלווים במסע היה גם סבא של אחד התלמידים, ניצול שואה (את רוב המלחמה הוא עבר בגטו ובשבועיים האחרונים של המלחמה הגיע לבירקנאו. למזלו המלחמה הסתיימה). באחד מאולמות השינה במחנה בירקנאו הוא סיפר לנו קצת על מה שעבר וכל מילה קיבלה עומק ומשמעות. מבחינתו הנצחון הגדול שלו היה לבקר כיהודי גאה בכל המקומות (גם עכשיו, כשאני כותבת מילים אלה, אני מתמלאת צמרמורת).

האסירים העדיפו לישון בקומה העליונה, כיון שבלילה אסור היה לצאת לשירותים. מי שלא הצליח להתאפק, עשה את הצרכים במכנסיים והשתן חילחל בין הדרגשים והגיע לקומות התחתונות. מי שישן למטה, דרכו עליו תוך כדי טיפוס לקומות העליונות (אולם שינה במיידנק)

נכנסנו לכל מחנה עם דגלי ישראל מונפים ולמרות, שהיינו שפופים בגלל המעמד והמראות, ביקרנו שם כיהודים בראש מורם. בסיום ביקור בכל מחנה וגם בסיום המסלול של דרך הגבורה העלו התלמידים טקס, שסחט מאיתנו הרבה דמעות.
מאז אותו מסע, ביום השואה, כשאני עומדת דום בעת צפירת הדומיה, המראות חולפים ביעף לנגד עיניי. המראות לא ישכחו לעולם. לזכור ולא לשכוח.

איך מסבירים לילדים קטנים על יום השואה

הנושא של יום השואה הוא נושא מאוד טעון וקשה, גם למבוגרים ואחת על כמה – עבור ילדים. באיזה גיל לספר לילדים על יום השואה, עד כמה לשתף אותם בסיפורים, מה נכון לספר ומה לא, אלה הם חלק מהשאלות, שרבים מאיתנו שואלים את עצמם. לדעתי אין כאן כללים מדוייקים או נכון ולא נכון. ובכל זאת, יום השואה מגיע ואיתו גם צפירת דומיה. אז מה עושים ? (זו דעתי האישית, אין לי הכשרה מקצועית בתחום).
1. צפירת דומיה – חשוב להסביר לילדים מבעוד יום על הצפירה, שתשמע ברחבי הארץ, שלא ילחצו ולא יבהלו ממנה. להסביר להם, שעומדים בשקט, לא צוחקים ולא מדברים, כי זהו יום עצוב והעמידה השקטה מציינת את העצב שלנו. הצפירה מסמלת את הזכרון של אלו שמתו, בגלל שעשו להם משהו רע.
2. מה לספר – כל אחד מאיתנו מכיר את הילדים שלו ויודע מה מידת הרגישות שלהם, עד כמה הם בוגרים נפשית ועד כמה הוא רוצה לחשוף אותם. בהתחלה נספר על אנשים רעים, שעשו מעשים לא טובים לאנשים טובים, בהמשך אפשר לספר גם על סיפורים יפים, שהיו בתקופה הזו, על אנשים שהחביאו משפחות ועל קשרים שנרקמו. את הגדולה שלי התחלתי לשתף ביותר פרטים רק בכיתה ב' ואילו אחותה הקטנה, נחשפה לסיפורים כבר בכיתה א'. ככל שהגיל עולה, אפשר לחשוף עוד עובדות. חלק מהן נלמדות גם בבית הספר.
3. תוכניות לילדים על יום השואה – הילדים יכולים ללמוד על יום השואה גם דרך סרטים וסיפורים, שהופקו במיוחד עבור הילדים, בשפה לילדים ובגובה העיניים. אני מאוד אוהבת את התכנים ואת דרך ההצגה של ערוץ לוגי. למשל, ביום השואה בשנה שעברה, הגדולה שלי צפתה בסיפורה של אנה פרנק.