טוביה ריבנר, מגיש לנו שיר נוקב, שבו הוא בא חשבון עם אלוהים על הסתר פניו בזמן השואה.
הוא משתמש באלוזיה ,רמיזה לסיפור מקראי, של יוסף וכתונת הפסים, ממנו עולה השוואה של כתונת איש המחנות וכתונת הפסים של יוסף.
והשוואה הזו כואבת ונוקבת מאד:
יוסף קיבל את כתונת הפסים כמתת אהבה. היא סימלה את היותו הבן הנבחר והמועדף על ידי אביו.
"בני זקוניו" של האב הגדול בשמיים, בני העם הנבחר, קיבלו את כתונת הפסים כ"מתת" שנאה מ"אחיהם" הגרמנים. היא סימלה את מחיקת זהותם האישית, ואת היותם נדונים להפרדה ולמוות.
בשני המקרים הקנאה הייתה המניע לרצח, אולם בעוד הרצח של יוסף היה מבויים, העם הנבחר נרצח ואלוהים, כך על פי השיר, אפילו לא הכיר את הכותונת. נשאר אדיש.
כתונת איש המחנות/טוביה ריבנר
ולא קינאו בו האחים
על כתונת הפסים
שבה הלבישו גם אותם
כשהורדו מן הפסים
.
ולא חלם ולא פתר
ומן האלומה לא קם
ולא נגרע שעיר עיזים
בהיטבלה בדם.
ואביהם לא הכירה
כי רבו בני זקוניו.
ורק מילמל "חיה רעה"
ולראותם לא שב.
משנה לשנה קשה לי יותר "יום השואה" ואני לא יכולה לספוג יותר את סיפורי הזוועות. ולא חלילה מפני שאני לא מכבדת את זכרם של הנספים.
אתמול השתתפתי בטקס מסוג אחר, מעגל תפילה ושיח, שהונחה ברוב חן ע"י דפנה רוזנברג ועמיתה דורון.
המשתתפים הוזמנו לשתף במעגל איך אני מתחבר ליום השואה?
עלו סיפורים אישיים על בני משפחה, עלו כעסים של אנשים על השימוש הציני שנעשה ע"י גורמים פוליטיים ביום השואה , או כפי שהיטיב לנסח זאת בפוסט משלו ידידי אלי שרון:
"לעזאזל עם מערכת החינוך, שמשתמשת עשורים על גבי עשורים בזכר השואה כדי לייצר אזרחים צייתנים ולטפח בהם מיליטריזם חסר גבולות…. לעזאזל עם כל הפוליטיקאים שמשתמשים בזכר השואה כדי להצדיק שלילת זכויות מעם אחר כבר עשרות שנים."
אחר כך הוקרא קטע מספרה של אתי הילסום (השמיים שבתוכי" )שנספתה בשואה וספרה שהוצא לאור וגם תורגם לעברית, מתאר את התמודדותה הרוחנית רבת ההשראה בתקופה היותה המחנות.
על הארץ פוזרו פתקים עם ציטוטים נוספים מספרה, אנשים נתבקשו לבחור פתק ולשוחח בקבוצות קטנות איפה זה פוגש אותם.
לבסוף מי שרצה הוזמן להדליק נר ולציין לזכר מי או למען מה ( מהו האור שהוא רוצה להביא).
ברקע הנעימה לנו דפנה בקולה ובמיתריה שירי תפילה.
"שמעתי תפילתך, ראיתי דמעתך, הנני רופא לך"(מלכים ב')
אני הדלקתי נר למען התקווה שנצליח להגיע למודעות שריפוי קבוצתי של הפוסט טראומה,ברמה הקולקטיבית שלנו הוא הכרחי כדי להגיע לשלום.
לא הפוליטיקאים יובילו אותנו לשם וכל עוד נישאר בפוסט טראומה של השואה, ה"שדים" ימשיכו לנהל אותנו .
יצאתי מהערב הזה עם תחושה של אחוה, של שיתוף ושל משמעות. סוף סוף טקס שלא גורם לי להתקפל מעצמת הזוועה או להרגיש אשמה, או להזדהות עם הקרבן , טקס שכיבד גם אותי וגם את אלו שלא שפר גורלם וחוו את התופת.
יהי זכרם ברוך.
#לזכור_אחרת