יום המשפחה – כשהמשפחה מצליחה לנצח את הכל

חלפו שישה חודשים וחזרתי הבייתה. חזרתי אחרת. שונה. אמא שיושבת על כסא גלגלים, אמא שהיא אמא רק בהגדרה

Zila_Wide_FamilyDay

יצאנו מהפגישה עם הרופא, אחרי שהסביר הכל, לא מספיק שהסביר, אלא גם תלה את הצילומים על לוח הניאון והראה לנו, לשי ולי, בדיוק מה הבעיה, איפה היא נמצאת ומה יעשו בניתוח.

ישבתי שם ובהיתי בלוח הניאון, כשכל צילומי ה-MRI היו תלויות עליו. הרופא הראה והסביר ושאל אם הכל מובן. הבטתי בו בעיניים פקוחות לרווחה, מלאות בדמעות, מהנהנת בראשי כאילו הסכמתי עם דבריו.

לא הבנתי דבר !

לא הבנתי מה הוא רצה, לא הבנתי מה יש לי, לא הבנתי ממה זה בא, לא הבנתי למה אמר: “אם זה היה קורה בשנות ה 70′, לא היה פיתרון בכלל”, לא הבנתי, אולי כי לא רציתי להבין.

והגיע היום והתבצע הניתוח ואני אחריו. העובדה שהניתוח כבר מאחורי לא מסמלת שום דבר מיוחד מלבד עידן חדש שנפל על המשפחה – הינה אני, בת 32,  שוכבת על מיטה כמו שק תפוחי אדמה שלא יכולה להזיז שום איבר בגוף ובבית יש שתי ילדות שחייבות שאמא שלהן תהייה בבית ותסרק אותן ותקלע להן צמות ותכין להן ארוחות במהלך היום, תלטף, תחבק, תייבש אחרי מקלחת וכל דבר אחר שאמא עושה אבל יודעת ששום דבר מזה לא יקרה והימים הבאים לא יחזרו להיות ימי קדם. עידן חדש לפנינו וממש אין לי מושג איך אני אמורה להמשיך להיות אמא…

את ששת החודשים  אחרי הניתוח העברתי במחלקה 4 בבית לווינשטיין כשכל חמישי יצאתי הבייתה לחופשה ובבית חיכו שתי ילדות קטנות אחת בכיתה א' ואחת בגן ובעל אחד שהיה שם איתי מהרגע הראשון ולא ויתר.

חלפו שישה חודשים וחזרתי הבייתה. חזרתי אחרת. שונה. אמא שיושבת על כסא גלגלים, אמא שלא יכולה לקלוע צמות ולהתיר קשרים בשיער, אמא שיכולה לחבק רק עם יד אחת, אמא שלא יכולה לפנק ולהכין מאכלים מתוקים וכאלה שלא, לא יכולה לכבס, לקפל, לסדר בארון ולמצוא את הגרביים הסוררים שתמיד נכנסים בזוג למכונת הכביסה ויוצאים בודדים.

אמא שהיא אמא רק בהגדרה !

 בדרך לניצחון הגדול יש לנצח ניצחונות קטנים וכך החלטנו שזה יהייה. לא לוותר עלינו ולא לוותר על המשפחה, לא לוותר על הבנות ולא לוותר על החיים.

איך  מנצחים בסוף ? אם לומדים לעשות לימונדה מהרבה לימונים חמוצים חמוצים יכולים להמשיך הלאה למרות המגבלות.

אז הלימונדה שלנו מתוקה היום ומיום ליום הופכת למתוקה יותר ויותר.

ההתמודדות לא הייתה פשוטה ולא קלה בכלל התא המשפחתי היה חשוב לנו וניסינו לשמור עליו למרות השינוי הקיצוני והמהמורות שעלינו עליהן. לימים התברר שאנחנו מצליחים ויכולים לכל דבר שנקרא בדרכינו. שי למד לבשל, לכבס, לקלוע צמות ולתפקד תחת שני כובעים. אני למדתי להרפות ולתת לו את ההגה. עם השנים כשהבנות גדלו וגודלות אני הפכי השפית והן הפכו לסו שפיות שלי – אני יושבת על הכיסא ושולחת לאוויר את הוראות ההכנה וכך נרקחות עוגות ונרקחים מאפים ותבשילים שונים.

מה למדנו ? איך הצלחנו ? מה אנחנו כמשפחה וכיחידים לוקחים איתנו הלאה ?

למדנו שאם מאוד רוצים מצליחים, אם מנסים לפעמים נכשלים אבל לרוב מצליחים להמשיך הלאה.

הצלחנו לשמור על עצמינו ולא לפחד משינויים קטנים וגדולים כאחד.

כמשפחה ובעיקר כיחידים למדנו שתמיד יש חיים מעבר למשברים, כיחידים למדו הבנות לקבל את השונה זה לכשעצמו לא דבר של מה בכך במיוחד בגיל ההתבגרות בו שואפים להיות כמו כולם כחלק מהעדר, הבנות ידעו לקבל כל אחד וראו בכל אחד את המיוחד שבו.

אנחנו ניצחנו !

החיים חזקים מהכל !