זה לא סוד שאני אוהבת את ספריו של ליעד שוהם. כמה אוהבת ? ברמה שאיך שליעד שוהם מוציא ספר חדש, הוא נכנס לרשימת הקריאה שלי מיידית, מבלי לקרוא אפילו את התקציר.
כן. משום שברור לי שהספר יהיה מצוין כמו קודמיו.
ליעד שוהם הוא היחיד שמחזיר אותי למקצוע שנטשתי, ואפילו גורם לי להתגעגע. כן, אמרתי את זה. אם אי פעם אחזור למשפט הפלילי, תדע ליעד, שלך היה חלק בזה.
המותחנים המשפטיים שלו מחזירים אותי לאקשן, לדיונים, לחקירות, לדו"חות הסודיים ולכל מה שנחשפתי אליו בהיותי מתמחה בפלילים ואח"כ עורכת דין בתחום.
אז מה היה לנו הפעם ? עוד מותחן משפטי מצוין, ובו :
עורך דין פלילי מושחת, הלא הוא דורון שפירא – אלוף הזיכויים. לא פוחד מכלום, שום דבר לא מאיים עליו, עד ש…..
שוטר לשעבר – מיכאל גונן, לוחם צדק, נגד כל העולם, שנאלץ לפרוש מהמשטרה עכב שחיתויות ומעשים קשים שלא היה יכול לעמוד בהם.
ראש משפחת פשע, שמעון פארו. לו – משפחה תומכת וחיילים כמובן כמו כל ראש משפחת פשע.
שופטת צעירה ומצליחה, ורד תדהר – שגם לה סודות מהעבר, ואסור שאף אחד יידע עליהם. ואיך לא ? רצח כמובן. רצח של פרקליטת המחוז – עירית פריאל.
לכל אחת מהדמויות הללו, ודמויות נוספות בסיפור, קשר כזה או אחר לפקליטת המחוז. לכל אחת מהדמויות, הרצח עושה שירות כזה או אחר. תגובות שרשרת בזו אחר זו לא מאחרות להגיע, וכולם יכולים להיות חשודים פוטנציאליים באופן ישיר או עקיף.
לכל אחת מהדמויות סודות, המאיימים להתפוצץ בכל רגע, ויותר מכך, הם מסוגלים לאיים על חייהם ועל חיי הקרובים והיקרים להם מכל.
אז מי רצח את פרקליטת המחוז ולמה ? האמת, כמי שקוראת המון מותחנים, אני לא עליתי על הרוצח, וזה הכיף הכי גדול. לדעת ששוב המחבר הצליח לתעתע בראשך ולשחק בו כאילו היה לוח שח מט.
העלילה הפתלתלה, הדמויות המורכבות וההקשרים הרבים, יוצרים כאוס מטורף לצד עניין רב וסקרנות שהולכת וגוברת עם התקדמות העלילה, ועד לסוף המפתיע.
לצד הסיפור המותח, נכנס רגש, המון רגש. המשפחתיות כערך עליון. מי נחשב הורה ? מי הוא הורה טוב ? כיצד הוא נמדד?
אני בוחרת לצטט קטע מהספר, שננעץ היטב במוחי ובליבי, ומתקשר לסערה שהיתה בשנה החולפת בעניין חוק הפונדקאות, אימוץ על ידי הורים חד מיניים וכו' (למרות שלא היתה פה כלל סוגיה של הורות חד מינית) :
""תן לו זמן", הוא נזכר בהודעה שקיבל מליה. האם זה מה שהוא צריך לעשות ? לתת לו זמן? האם זה מה שהורים צריכים לעשות ? מה שילדים זקוקים לו? איך הוא אמור לדעת? אין לו שום ניסיון בדברים האלה. אולי אם תום היה באמת בנו, אילו היה רואה אותו נולד, לומד ללכת, מתבגר, הוא היה יודע מה לעשות עכשיו, היה יכול להיות לו לאב. אבל הוא הזכיר לעצמו שאביו של תום מעולם לא חווה את הדברים האלה, אז מה זה משנה, בעצם. העובדה שאתה אבא ביולוגי של מישהו לא הופכת אותך להורה. רק הרגש משנה, והוא הרגיש, ידע, שהוא אוהב את הנער הזה כאילו היה בנו. לא רק כתיקון, לא רק כדי לנקות את מצפונו". (עמוד 207)
נכון, "זה רק הלב שלך שקובע מה זו משפחה" (מיסמס), גם אני מאמינה בזה, ומקווה שהאנשים שעומדים בראש המדינה שלנו, האנשים שנותנים את הטון, שקובעים, יתחילו להאמין בזה גם כן.
הספר כתוב בגוף שלישי, כאשר כל פרק מתייחס לאחת מהדמויות שציינתי לעיל, ואט אט הפאזל הולך ונשלם, הקצוות הולכים ומתחברים, הקשרים מתהדקים והסוף יוצא מגדר הרגיל.
לסיכום, הספר כתוב בצורה מעולה, חף מטעויות, העריכה מצוינת, ההגהה מושלמת. כמי שממש רגישה לטעויות לשון, כתיב והקלדה, אני יכולה לומר שנעשתה פה עבודה נפלאה.
עוד מותחן מצוין שהגיע לסיומו מהר מידי.
מחכה בקוצר רוח לספר הבא.
קריאה מהנה.