אמנם יום האישה חל כבר לפני שבוע, אבל בשבוע האחרון היו לנו הסחות דעת של פורים וקורונה ולכן באיחור של כמה ימים אני מפרסמת את הפוסט הזה.
יום האישה בשבילי הוא תזכורת לפער בין הנשים בעולם וגם בארץ לגברים, בין אם מבחינה כלכלית, מבחינת הביטחון האישי, מבחינת אי השוויון והנוכחות בשיח הציבורי ובתחומים רבים אחרים.
אני מודה, שקשה לי מאוד לראות שתשומת הלב ביום האישה מופנית רק למתנות, סדנאות, פינוקים וזמן איכות לנשים במקום לנושאים החשובים והכואבים באמת. אני לא אומרת חלילה שלא מגיע לנשים לקבל את כל הטוב הזה, אבל זה לחלוטין לוקח את הפוקוס ממטרת היום.
ואז אני מרגישה קצת צבועה ושאני קצת בפרדוקס. מצד אחד, אני מגדירה את עצמי כפמיניסטית, אני מקפידה לחנך את ילדיי שאין הבדל בין בנות לבין בנים, שבנים ובנות יכולים לעשות הכל, אין צבעים של בנות וצבעים של בנים, אין חוגים לפי מגדר. אין הבדל.
מצד שני, לפני שלוש שנים התחלתי קריירה חדשה כצלמת אופנה ואנשים. וצילום אופנה הוא תחום שיכול להיתפס כשטחי, תחום שמאוד מחפיץ, בעיקר נשים ומגדיר לעיתים קרובות "מודל יופי" צר, דבר שגורם לפעמים לילדות, לנערות ולנשים להשוות את עצמן למודל זה ולהרגיש חוסר ביטחון.
אז איך אני חיה בשלום עם הפרדוקס?
קודם כל, אני מאמינה שכשאני מצלמת נשים, נערות וילדות (בצילומי בוק בת מצווה הן ממש על התפר בין שתי תקופות החיים) אני עוזרת להן לעבור חווייה מעצימה, חוויה שנותנת להן הרבה ביטחון וגורמת להן "לעוף" על עצמן. אני לא מתיימרת להעביר אותן תהליך, טרם רכשתי את הכלים הטיפוליים לכך, אולי בעתיד, ואני לא חושבת שבזכות הצילומים הן עכשיו ילכו לבקש העלאה ולקבל תנאים זהים לקולגה שלהן ממין זכר.
אבל אם בזכות הצילומים, גרמתי לאישה, לנערה ולילדה להרגיש יותר טוב עם עצמה, להרגיש שהיא בעלת נוכחות ויופי בעולם הזה, אז מבחינתי זו הצלחה. לפעמים, כדי לשנות מחשבות ותחושות צריך לעבור תהליכים עמוקים מהפנים לחוץ, ולפעמים אפשר לעבור חוויות מהחוץ לפנים. זה לא סותר.
דרך נוספת שבעזרתה אני חיה בשלום עם הפרדוקס היא האופן שבו אני מצלמת. כאישה, אני מצלמת נשים ממבט מכבד ולא מחפיץ. אני לא רואה בהן אובייקט, אני רואה את מי שהן, את הכוח ואת הרכות, את הצחוק ואת הרצינות.
כמו כן, חשוב לי להרחיב את מודל היופי, ובעבודותיי אני נותנת במה למגוון נשים, מכל הגילאים, מכל המידות ובכל מיני מצבים. זה חשוב לי כאישה, כאמא, כצלמת.
אז כן, אני חיה קצת עם פרדוקס, ומנסה בכל יום להתמודד איתו, לשאול את עצמי שאלות ולמצוא פתרונות. בתקווה שעוד כמה שנים העולם ישתנה לטובה ולא נצטרך לציין את יום האישה.
