יום א' של המתים
אנדריאס פור
מגרמנית: דפנה עמית
הוצאת כתר
מתח
339 ע'
..
אני מעדיפה שיתייחסו לקורבן כאל קורבן ויפסיקו להסביר את הפושע.
אני מעדיפה שיחשפו את הקורבנות האומללים ולא יסבירו לנו על הטבע האנושי שגרם לכל הרוע הלא אנושי הזה.
הספר של אנדריאס פור מנסה להסביר את הרוע.
אם זה מעניין אתכם.
הסיפור מתנהל במעבר לסירוגין בין שנת 1945, רגע לפני נחיתת כוחות הברית בגרמניה, רגע לפני סוף המלחמה והזוועות לשנת 1992.
לאחר פרק אחד של תיאור זוועות מלפני כ-45 שנים במחנה הריכוז, מתחיל סיפורם המלבב של השוטרים בשנת 1992.
והשוטר קרויטנר תוהה: "לכמה רוע מסוגל האדם?"
ואין הוא מתכוון למעשי הנאצים.
הוא מתכוון לחברו שהשתמט מן המשמרת על מנת לחגוג במסיבת שיכורים והוא עצמו נאלץ למלא את מקומו. גם הוא רוצה לחגוג שם. הוא נוטל עימו את הפושע העצור ונוסע עימו למסיבה, לשתות ולחגוג.
ושם, במסיבת השיכורים מתחיל הכל.
העצור שנילווה לקרויטנר מספר לשוטרים על "שלגיה", גופת אישה שנרצחה לפני כ-45 שנים ושמורה בתוך ארון בחדר סגור.
השוטרים מחליטים לפתוח בחקירה.
הם עושים זאת ביסודיות והחקירה היסודית מסתעפת ומתגלים פרטים מעניינים, דמויות מרתקות ורוע.
לאט לאט אנו לומדים שהרעים רעים במקרה.
בחקירה משתתפים וואלנר השוטר הישר והמוסרי מאוד וקרויטנר, שוטר פחות מוסרי ועימם פרקליטה בשירות המדינה, קלאודיה היפה, בתו של מנהל תחנת משטרה. אישה חכמה, אסרטיבית ופתיינית.
כל מה שצריך כדי לבנות סיפור מתח יפה.
במהלך הסיפור הכתוב יפה ושוטף ועם הומור אפילו אנו פוגשים דמויות מן העבר הנאצי. מן המחנות וגם לומדים על חייהם, הדי טובים, כיום.
רבים מהנאצים "ביצעו במהלך המלחמה פשעים שלא יתוארו" (ע' 207)
ואם לא צץ מקרה כמקרה של "שלגיה", הרי שנשכחו וחיו עד שיבה טובה.
"רוב אנשי האס אס לא נתבעו לשלם על מעשיהם וחיו חיים בורגניים רגילים בגרמניה של אחרי המלחמה" (ע 207)
בסיפורנו חוקרים השוטרים רצח שבוצע ע"י נאצים.
רצח אחד מני רבים עד מאוד.
והם ימצאו את הרוצח.
רוצח אחד מני מיליונים.
רצח אחד ממיליונים.
"מאות אלפי אנשים היו באס אס, ומיליונים היו בוורמאכט. כמעט כולם הרגו במלחמה. האם אתה, שלא היית במלחמה, רוצה להתיימר לקבוע שמיליוני אנשים בארץ הזאת היו רוצחים"? (ע' 233)
כך נשאל וולנאר השוטר.
זוהי שאלה טובה ומעוררת מחשבות נוגות.
בין משפטים המזכירים את אשמת הנאצים לבין חקירה יסודית אחת אנו לומדים על הטבע הגרמני.
בספר פוגשים גם את מי שהיה "השוחט ממאוטהאוזן" ובימים אלה הוא מנהל בתי בושת ברובע האורות האדומים.
וסוף המלחמה לא היה קל לנאצים..
כמה עצוב..
"הזמן שבו די היה בנוכחותו כדי לזרוע פחד, עומד להגיע לקיצו..האם ישוב להיות פועל חווה? האם יצטרך להסיר שוב את הכובע בפני האלטמייר ולהניח לו לנהוג בו כפי שאינו נוהג אפילו בכלבו" (ע' 60)
וכן וידויו של מי שהיה נער צעיר בתקופת הנאצים ורצה מאוד להצטרף ליונגפולק (תנועת נוער נאצית) והוריו סרבו לו והוא, שהעריץ את דודו הנאצי מצא דרכים להשתתף במעשי הזוועה.
והוא מסביר זאת במילים נוגעות ללב:
"כשהייתי בן עשר..לא נתנו לי להצטרף ליונגפולק במסגרת ההיטלר-יונגד. זה היה נורא מבחינתי…כולם היו ביונגפולק. הם יצאו לטיולים, עשו מדורות במחנה ואימוני ירי ואחווה וכל זה.."(ע' 298).
מי אמר שרק יהודים סבלו?
תוך קריאת הספר, בין כרוניקה של רוע לבין סיפור החקירה, אני תוהה: האם אנו לומדים על חריצות ואכפתיות הגרמנים בגלל רצח אחד מיני מיליונים או על הטבע האנושי שהוביל גרמנים פשוטים למעשי זוועה?
זוועה ואלימות ללא סיבה.
"אף אחת מכן לא עשתה כלום. האם זה מנע מאיתנו אי פעם להרוג אתכן"? ( ע'60)
