יום אחד של עצמאות

דווקא עכשיו, כשהאוזניים בטח מצלצלות עוד מרעמי הזיקוקים והבטן מלאה מבעלי חיים שאיבדו מזמן את עצמאותם אני מבינה שעצמאות אמיתית עוד רחוקה מכאן.

 

רעם מטוסי חיל האוויר חתך את השקט של הבוקר. יצאנו החוצה, אל חצר הבית והרמנו ראשינו מתמלאים בגאווה. הילדים זיהו את המבנה המשולש ויחד עם אבא מחאו כפיים לילדים האחרים שמטיסים את הכלי הענק,  דגל ישראל התנוסס ברוח הנעימה של הבוקר הזה והיה נראה גאה מכל יום אחר.

הדלקתי את הטלוויזיה וצפיתי למספר דקות בטקס המצטיינים בבית הנשיא. כולם מעונבים, יפים מתמיד והשירים שהתנגנו  ברקע הזכירו לי ערבים יפים של שירה בציבור, כאלו שהייתי הולכת אליהם כשעוד היו כאן.  נהנית מיום החופש, התיישבתי על הספה וזיפזפתי כהרגלי (המגונה) בקיר שעבור רבים הפך משמעותי אף יותר מהכותל, קיר הפייסבוק שלי.

תמונות בלתי נגמרות של זיקוקים, בימות וטיולים בארץ החוגגת מילאו את המסך הקטן ורשימות בלתי נגמרות של מדליקי, מקבלי ומעניקי קרדיטים (שחלקם ראויים וחלקם ממש לא) עוררי בי תחושות בחילה.   בין שלל הפוסטים מעוררי החיוורון נחתה עיני על תגובה, של אישה אחת, אזרחית המדינה שהביעה את דעתה שהייתה איך לומר, שונה ולו במעט מהרוח הגבית והמתלקקת של שאר המגיבים, תוך דקות ספורות התמלאה התכתובת באמירות גזעניות, מילים פוגעניות ואווירה שהשכיחה ברגע טעמו המתוק של התפוח המסוכר. ואז התעצבתי, נזכרתי והבנתי שבמדינה שלנו לא מבינים עצמאות מהי.

אנשים קיצוניים שיוצאים מביתם כדי לקחת חיים של בני אדם תמימים רק בשל העובדה שחינכו אותם שלא להכיר בשכנים שלהם מזה עשרות שנים, פוליטיקאים מתקיפים/פוליטיקאים מותקפים בבוטות ובבורות,  בחירות משונות בחינוך, בתרבות ובאמנות בשם ההעדפה המתקנת שלא עושה דבר מלבד להרוס, רוח ישראלית חדשה והרסנית של רצון עז לייצר דעה אחת שכל שונה ממנה לא באה פה בכלל בחשבון. אצבע קלה על המקלדת שמישהו שהעניק לה שם סקסי ומדליק חשב שהוא מסיר ממנה את השיימינג האמיתי שבה, לאומניות מוטרפת מעוררת פחד, שיח מזויף על שוויון מגדרי ורגע אחד, שלקחו בו חיים רק בגלל שבלב בירתה של המדינה אנשים רצו לחגוג בגאווה את עצם היותם, כך שלפחות (כי להתחתן פה הם הרי, אינם יכולים) יוכלו להרגיש עם חופשי בארצם., מסכי טלוויזיה שאיבדו את המצפן המוסרי, מילים, סיפורים וסיטואציות שפעם שוחחנו עליהם רק בחדרי חדרים מקבלים פה היום את הבמה המרכזית, שהתמלאה לערב אחד (במדינה שבה כל היום מייללים על חוסר תקציב) בזמרים  שירקו בקושי רב כמו אינסטלציה אחרי תיקון סתימה שלושה שירים וחצי  וגם על כך אסור לומר פה מילה (כי יומולדת יש רק פעם בשנה).

המדינה שלי חוגגת ואני יחד איתה את עצם היותה ואולי (תלוי באיזה יום תשאלו אותי) באיזשהו אופן את עצמאותה, את מקומה על פני האטלס, את הבית שלי, את הערסל שבגינה. אבל עצמאות אמיתית, כזאת שאור הזיקוקים לא מצליח לסנוור אנחנו עוד לא חוגגים כאן, כי עד שלא נחגוג כאן את חפש הביטוי, את כבוד האדם, את הזכות לחיים, את הזכות לפרטיות, את חופש התנועה, את זכות הדיבור, את השוויון בין מרכז לפריפריה, בין ספרד לאשכנז, בין ערבי לחילוני, בין הבריא למוגבל, בין גבר לאישה, בין אדם לאדם לא תהיה כאן עצמאות אמיתית.

עד שלא נפסיק לנוע תמידית בין שלום לך ארץ נהדרת לשלום חבר, אין לנו עצמאות, אין על מה לדבר.