אני מספרת לילדים שהספר שלי הולך להתפרסם במאי. שהפעם, בשבוע הספר, אני בצד שחותם.
סיון אומר: "אני רוצה לצייר פרצוף שמח על כל ספר שתמכרי."
נטע אומר, שוב: "נו, אמא, מתי כבר תכתבי סיפור לילדים?"
כל שבוע, נטע שואל אם כבר הגיע חודש מאי, אם הספר של הגדולים כבר התפרסם. ואולי עכשיו אסכים לכתוב ספר לילדים.
בשבת לקחתי את נטע, רק שנינו, לרקוד. שבת בצהריים במועדון תל אביבי. לא סתם מועדון. לקחתי את הבן שלי לאומן 17. הוא נולד רקדן השֶד הבהיר הזה. ילד בן חמש ואמא בת ארבעים משתוללים באפטר פארטי על רחבה אפלולית, במקום שלפני ארבע שעות ספג מאות קלאברים ובדלי סיגריות.
הי נטע, עוד עשרים, אולי שלושים, תזכור את זה? תזכור את הבס הולם בסוליות הנעליים? את הצחוק המשותף? תזכור איך קפצנו כמו משוגעים על רחבת הריקודים?
ואז אולי תשכח לי לרגע את הדאגה לשלומך. את ארוחות שישי וקופסאות הפלסטיק הריקות שאבקש, בכדי לשלוח איתך אוכל הביתה. תשכח את הפעמים שאנזוף בך, שיצאת בלי מעיל, שנהגת מהר, שעישנת, שלא באת לבקר.
הרי בעוד עשרים שנה, תרצה לשכוח, איך פעם יצאת למועדונים עם אמא.
אתה יודע נטע, אף פעם לא הערצתי. אפילו כשתליתי פוסטרים של מדונה בסוודר משובץ ואיפור תמהוני מעל המיטה ושל ירדנה ארזי עם פוני דליל, תמיד אמרתי לכולם שזו לא הערצה. זו המוסיקה שלהן שאני אוהבת.
הנה אני, מרגרינה של אמא. מעריצה את החול המטונף בחצר הגן, שאתה מביא איתך הביתה בנעליים, מעריצה את נייר הטואלט המשומש שלך.
לקח לי זמן עד שלמדתי איך להנות מהאמהות. איך להביא אותך לתוך העולם שלי, לאהבות הגדולות שלי. לא ג'ימבורי וגן שעשועים, אלא ריקודים, טיולים וכדורגל. כי את האהבות שלי אני לא יכולה לזייף כשאתה נוכח בתוכן.
ויום אחד ילד, אני אכתוב סיפור ילדים. רק אתה תקרא אותו והוא יהיה רק שלך.
בתמונה: נטע עם הקעקוע. זה שבחר בעצמו. כתוב שם, בשחור ובצבעים: "Find Balance"