יהיה בסדר

להתחיל ללכת

 

אז את מתעוררת לתוך תקופה חדשה, תקופה שחשבת שתראה אחרת.

את לא מכירה את זה, את הבטלה, את האבטלה, את החוסר מעש, את הניסיון בלברר עם עצמך למה העבודה היא מה שמניעה אאותך ולא להפך.

אולי כי זה מה שראית בבית, אולי כי את עובדת מגיל מאוד צעיר, אולי כי בעצם החברה לימדה אותנו להרגיש משמעותיים רק במצב של עשייה.

משמעות, זה בעצם היה הדיל ברייקר בסבב האחרון.

היה לי כל מה שרציתי, הגעתי למשרה שחלמתי עליה עשור, בתעשייה שמאוד סיקרנה אותי, קרוב לבית ובשכר טוב.

ועדיין , מהרגע שדרכתי שם הבטן שלי התהפכה ובדקות הראשונות הבנתי שלא הגעתי הביתה.

אי אפשר להתווכח עם תחושות, בעיקר שהן מלוות אותך כמעט כל יום קרוב לשנה. כל יום שאת מרגישה סוג של השפלה, חוסר הערכב, התנשאות, ובעיקר צביעות.

את יוצרת חברויות שונות, חלקן אמיתיות יותר וחלקן פחות, חווה מבטים ומרגישה לאט לאט איך את עושה כל טעות אפשרית בכך שאת מביאה את "האני" האמיתי שלך למקום.

במקום שבו כולם צבועים להיות עצמך זה מאוד מסובך. להיות שחקנית נשמה זה לא מקובל, להתחבר מהלב זאת לא אופציה ולהוכיח את היכולות שלך ומהר זה די לדקור את עצמך בלבלב…

ההורים שלי הכינו אותי לחיים. יצרו ועיצבו אישה שמשמיעה את דעותיה, לעיתים מרשה לעצמה גם לשתוק ולהתלבט, ולעיתים מרשה לעצמה גם לא להחליט.

הם עיצבו אישה חכמה, שלא משחקת משחקי אסטרטגיות אלה פועלת מהבטן ומשלבת שכל ישר.

הם עיצבו אישה כשצריך מסירה טבעות זהב ומכניסה ידיים לתוך השיט כדי לעשות מה שצריך.

גדלתי בבת ים, הייתי כל חיי תלמידה למופת עם ציונים טובים.  עבדתי קשה בשביל הציונים והם לא באו לי מאוד בקלות.

הייתי ואני עדיין שונה בנוף המקומי, רודפת אחרי הופעות של אביב גפן בגיל 14, גוזרת מכנסיים וחולצות, מאוהבת בקורט קוביין ורוצה לעשות ילדים לאקסל רוז.

חברות הבית שלי כל החיים היו שונות ממני, הם הצליחו להבין ולהכיל אותי אבל לא היו חלק מהמסע באופן מלא.  כשאני הייתי בגואה ובהיתי בגלים נמסים על שפת הים

הן נשארו בארץ והתחילו לעבוד. כשאני עשיתי עגלות ועברתי לארה"ב לשנה וחצי הן לא לקחו את הריזיקה ונשארו בארץ, חלקן לעבוד וחלקן ללמוד.

רציתי מסיבות טבע, רציתי מועדנים שהם אנד דוג, רציתי ת"א, חיי לילה, חושך וזריחה. הן כבר היו בשלב אחר והתחילו להקים את חיי המשפחה שלהן.

עשיתי הכל ולא וויתרתי על כלום, פשוט מצאתי חברויות שונות לדרכים מסויימות והן עדיין תמיד היו שם.

 

הגעתי לעבדוה האחרונה מעוצבת מאוד, אחרי תפקידים בכירים ואינטנסיבים, לתפקיד לא מאוד בכיר ומאוד קטן בהיקפו.

זה חירפן אותי. הרגשתי שהמנהלת שלי ואני מדברות בשפות שונות, שהמקום לא נותן לי תחושת ערך שלא לומר לוקח ממני כל ערך שדמיינתי שקיים לי,

והתפוצצתי מרוס דיכאון. לא יכולתי להיות שם שנייה נוספת. מכירים מקושרים הבטיחו שיעזרו,  "תעזבי ויהיה בסדר" , "קודם כל תתפטרי" , "אין מה להישאר במקום שלא טוב לך" וכל מיני הבטחות כאלה ואחרות שהטמיעו בי תחושה שדברים יסתדרו.

טיפ ממני – אך. פשוט אל תגידו את זה לאנשים. בעיקר אם אתם לא יודעים לעמוד מאחורי המילים היפות הללו.

אני לבד בתהליך, אין אבא ואמא שיוכלו למשוך בחוטים, אין (כמעט) חברים שמסייעים, זה אני ואול ג'וב פחות או יותר.

וזה מתסכל.

ןזה מעצבן.

וזה משעמם.

וזה מעציב.

וזה קשוח.

ואת חותמת, ומסתכלת בכל האתרים, ומרימה טלפונים לכל היקום, ומדברת גם איתו לפעמים, ואת יודעת שבלב יהיה בסדר, את פשוט רוצה ש"יהיה" כבר יבוא.

וזה תהליך.

כי את צריכה לחדד לעצמך את החלום הבא. ואת מבינה שהחלום שהיה לך והגשמת כנראה לא היה מספיק טוב, ועכשיו את צריכה לחפש חלום חדש.

וכן, זה לא פשוט למצוא חלום חדש. הרי את לא מדמיינת את הבית הבא שלך או את בן הזוג, אלא את הקריירה שלך שאת כבר בתחושה שעשית כל מה שרצית…..

 

את את מבינה שאת צריכה לשים את הסניקרס שלך, אוזניות, ולהתחיל לחלום עם עיניים פקוחות את הדבר הבא.